הגיע הזמן לשנות את יחסינו לזולת

כיפור כבר מאחורינו, ושוב ניתן לנשום לרווחה ולשוב לחיי היומיום האפרוריים. היינו בבית הכנסת, התוודינו על חטאינו, הכינו על החזה כנרדפי אשמה והובטח לנו כי חטאינו הלבינו כשלג. אנחנו מכירים תודה לבורא עולם על יום הכיפורים, שבו אנחנו מתכנסים בבתי הכנסת ובבתי התפילה, או אפילו יושבים בבתינו ומצטערים על כל חטא ועבירה ובכך ממרקים אותם.

לא רק אצלנו: אצל הנוצרים החוטא מתייצב מאחורי הפרגוד ולוחש באזנו של הכומר: חטאתי, פשעתי, עברתי עבירה - וזה מרגיע אותו. הווידוי מחלץ אותו מכל חטא ואשמה.

אך האומנם יש בכך די? הרי הפגיעה שפגענו, החטא שחטאנו עדיין חי ונושם ולעיתים אפילו מתעצם. האם לא ראוי אולי להפוך את יום הכיפורים ליום השינויים? לא רק להכות על חטא אלא להכריז בליבנו וגם בכיכר העיר על שינוי ביחסנו לזולת, שינוי בתפיסת הערכים שלנו? כמו למשל לא להמשיך בשגרה הפוגענית, ורק אחת לשנה לרוץ עטופים בטלית להיכל המחילה. האם לא ראוי כי הווידוי והחרטה יביאו לתשואה של ממש?

לחבוש כיפה זה לא מספיק

 לא להכות על חטאים, למנוע אותם. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

ראוי למשל לשנות הלכה למעשה את אורחות חיינו הנלוזים לעיתים. לא להמשיך ולרמוס את החלשים, לא לדחוק את חסרי הישע, לא להכות על החטאים אלא למנוע אותם. הרי לא אחת אנחנו רואים יהודים כשרים חובשי כיפות ואפילו מגדלי פאות, צועדים לבית המשפט ושק החטאים שלהם גדוש לעייפה. הם ממלמלים מילות תפילה כאילו יש בהן די. נכון שלעיתים רשע וטוב לו, והמקורות לימדו אותנו שלעיתים צדיקים נענשים ואין יודע למה.

אבל מי שמאמין ודבק בתפילותיו לא צריך להסתפק בכך. אם אכן מורא הבורא עליו מדוע ימשיך בחטאיו? שהרי אחת מהשתיים - אם אתה יהודי מאמין ודבק במצוות, ולעיתים אפילו רב ומורה הלכה, כיצד אתה אינך מיישם את אמונתך ותפילותיך, וחוטא ללא ניד עפעף?  

או שאינך ירא מבוראך וכל תפילותיך הן כסות לעירום הנפשי  שלך. אם אינך יכול לעצור בעד יצריך ולהציב סכר לחטאיך, אזי ראוי שתסיר מראשך את הכיפה ותגזוז את פאותיך. הכלל הזה יפה גם לנשים עטויות בשפע של בדים וכיסויים. השניים הללו, החטא והכפרה, אינם יכולים לדור זה במחיצתו של זה. 

גם המדינה צריכה לבקש מאיתנו סליחה

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

ומה אתם חושבים? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה