הדג מסריח מהראש

"דג מוסר". צילומים: יוסי צבקר 

בישול דג הוא לכאורה עניין פשוט. אבל זהו, שלא (תקראו בתוכניית המחזה "דג מוסר" את המתכון למוסר בתנור, שהוא בעצם דיאלוג בין המחזאית, מירי חנוך, לבין בן זוגה, השף אייל שני. מצחיק וטעים). אותו הדבר לגבי קומדיה שכאילו לקוחה מהחיים, אבל זהו, שלא. מירי חנוך התגלתה כאישה מושחזת, שנונה ומצחיקה ב"פיצה באושוויץ" (מ-2008), הסרט התיעודי המצוין שבו השתתפה, לצד אביה ואחיה (שכולם עשו ביחד "מסע שורשים" לאושוויץ). גם בראיון איתה, המופיע בתוכנייה, היא מצחיקה ושנונה באופן ישיר עד נטול ברקסים ("אבא שלי מאושוויץ ואמא שלי מנהלל. כלומר אני תוצר של מלח הארץ שזרו אותו על פצעי השואה"). זה גם מה שציפיתי שיהיה מחזה הביכורים שלה, "דג מוסר", שעולה עכשיו בתיאטרון הקאמרי.

על כריכת התוכנייה מוגדר המחזה "קומדיה שחורה על משפחה לבנה". עניין הקומדיה השחורה מתייחס כנראה בעיקר לגופות - האחת של עובדת זרה - שנקברות בגינת הבית שלא-כולו-חוקי של המשפחה הלבנה, כלומר האשכנזייה. אבל זהו, שלא כל בדיחה על מתים וגופות ראויה באמת להגדרה של הומור שחור. אשר למשפחה האשכנזייה ההולכת ומסתבכת בהתנשאות מטומטמת או בטמטום מתנשא, היא בעיקר הזכירה לי בהפוכה את גיבורי סרטי הבורקס, רק שכאן, אם תרצו, במקום בורקס יש דגים. ויין.

מי שסרטי בורקס עושים לו את זה, ישמח כנראה גם על התבשיל הזה. גיבוריה - השליליים (רשע וטוב לו) - של חנוך יושבים על כל הסטריאוטיפים של אשכנזים דוחים: מפונפנים, מתנשאים, מלאים בכסף ובפוזה, ואין להם לא לב ולא אלוהים; רמאים ועבריינים, עם ילדים בעלי הפרעות אכילה/ הפרעות אישיות/ הפרעות קשב, או כל הפרעה אחרת בתיבול ניו אייג'יות ורוחניקיות בשקל. סליחה, בדולר.

הרשות לחיות, הזכות למות

אוי, כמה שזה מצחיק

האומץ לגעת

בין שני עולמות