הזיה שנוגעת במציאות

"המלך הולך למות". צילומים: גדי דגון 

הבמאית רנה ירושלמי, זוכת פרס ישראל, אינה עושה תיאטרון שגרתי. היא עושה תיאטרון ייחודי ומיוחד. אחר לגמרי - על הבמה (וזו לא תמיד במה קונבנציונלית), בעבודת השחקנים ובחוויית הצופים. במחסן הזיכרונות שלי, במדף ההצגות שנחרטו עמוק בנשמה, שמור מקום של כבוד ל"וויצק 91" שביימה, עם שולי רנד הנפלא. עכשיו היא לקחה את "המלך הולך למות" של אז'ן יונסקו, בתרגום נהדר (עוד אחד) של דורי פרנס, ועם להקת שחקנים מצוינת ובראשה דורון תבורי החד-פעמי, יצרה עוד חוויה חריגה, נדירה ומיוחדת.

כי "המלך הולך למות" מראש איננו מחזה עם עלילה קונבנציונלית. הוא משתייך לז'אנר מחזות האבסורד, ובאינטרפרטציה של ירושלמי ההצגה, שעוסקת באחד הפחדים הכי בסיסיים של האדם - הפחד מפני מוות קרב, נהפכת למעין מסע קרקסי-דמיוני באווירת נשף מסכות קסום, וזהו מין עולם רחוק מספיק כדי לאפשר מבט מקרוב, מעין הזיה שמאפשרת לגעת במציאות.

גיבור המחזה הוא המלך בראנז'ה הראשון, שאלה הן השעה וחצי האחרונות לחייו ביומו האחרון עלי אדמות. מרגריט, אשתו הראשונה, האובייקטיבית והמפוכחת, מגיעה ברגע שהוא מתעורר מלווה ברופא הממלכה שהוא גם תליינה, כדי לבשר לו על מותו הקרב - בסוף ההצגה. כלומר כבר בפתח ההצגה, סופה ידוע מראש והשאלה היא רק שאלת המסע: איך יעבור את השעה וחצי האחרונות לחייו. מרגריט ולצדה הרופא, מדברים אליו בהיגיון, מראים לו שאין ברירה, שהכול קורס סביבו ואין לו כבר שום השפעה או יכולת ציווי על עולמו.

עוד על תיאטרון:

בוגדים, סיפור אהבה

מישהו אמר ריאליטי?

ציפור מרהיבה

שורט בנשמה