החברות הטובות נפגשו אחרי 58 שנה

לאחרונה מצאה עצמה רותי חריט מהרהרת יותר ויותר בחברת ילדותה ריבה, שנעלמה מחייה בגיל 14, תוהה מה עלה בגורלה. בפעם האחרונה שראתה אותה ארזה ריבה מזוודה במפתיע, שלושה חודשים אחרי שנכנסו יחד לכיתה ט', ועזבה עם משפחתה לאוסטרליה.

כל החיפושים שערכה אחר החברה הנעלמה לא צלחו. "ניסיתי להגיע אליה בכל מיני דרכים", מספרת למוטק'ה חריט בת ה-72, המתגוררת בקיבוץ יפתח. "דרך חברים שנסעו לסידני שבאוסטרליה, דרך הפייסבוק. חיפשתי אנשים בשם המשפחה שלה שחיים בארץ, אבל לא מצאתי".

עד שהגיעה למוטק'ה. "נכנסתי לאתר ומיד קפצו לי לעיניים 'הפורום לחיפוש קרובים' ומיכל ועקנין שמנהלת אותו", היא מספרת. "פניתי אליה וסיפרתי על ריבה. ידעתי רק את שם הנעורים שלה, את שמות האבא והאח, ואת העובדה שהם חיים באוסטרליה".

תוך 24 שעות חזרה אליה ועקנין עם כתובת הפייסבוק של האח של חברתה, המתגורר גם הוא באוסטרליה. "היא הגיעה אליו דרך שמו של האבא, שנפטר בינתיים, אבל היה רשום במרשם האוכלוסין של סידני", מספרת חריט.

"נפלנו זו לזרועותיה של זו"

תחילה שמרו על קשר מכתבים, אך גם זה פסק עם הזמן. ריבה בצעירותה בתמונה ששלחה לרותי מאוסטרליה. צילום: באדיבות רותי חריט

מכיוון שלגמרי במקרה ריבה שהתה באותו זמן בביקור בישראל אצל בתה, הקשר המחודש בין שתי חברות הילדות הוותיקות הוליד גם מפגש מרגש, פנים אל פנים, בביתה של חריט שבקיבוץ. "נפלנו זו לזרועותיה של זו", משחזרת חריט. "ישבנו יחד עם חברת ילדות נוספת במשך ארבע שעות, שכמובן לא הספיקו. הסתכלנו על תמונות הילדות, העלינו זיכרונות. זה היה מפגש מרגש ונפלא. חזרנו להיות אותן חברות טובות, כאילו לא עברו 58 שנה". 

הן גדלו ברמת גן של תחילת שנות ה-50, ברחובות סמוכים, ומאז שהכירו - ביום הראשון של כיתה א' - לא נפרדו. "ריבה היתה החברה הטובה ביותר שלי", מספרת חריט, כיום אשת חינוך בגמלאות, אם לחמישה ילדים וסבתא לשבעה. "היינו בלתי נפרדות. ימים ולילות שהינו אחת אצל השנייה, אם זה טיולים משותפים, ביקורים אצל המשפחה המורחבת שלי ושלה. לא היה דבר שלא עשינו יחד. היא קראה המון ספרים ובזכותה גם אני קראתי.

"קשה להסביר למה, אבל אהבתי אותה והייתי קשורה אליה מאוד. החברים המשותפים, ששאלו אותי כל השנים 'איפה ריבה, החצי השני שלך', יעידו על כך. סיימנו ביחד את כיתה ח' וכשכולם המשיכו לתיכון 'אוהל שם', שתינו בחרנו ביחד דווקא בתיכון 'קלעי' בגבעתיים. שלושה חודשים אחר כך היא נעלמה לי".

"היה כעס על זה שעזבה את הארץ"

 "כל החברים שאלו אותי 'איפה ריבה, החצי השני שלך'". רותי חריט (משמאל) וריבה בילדותן. צילום: באדיבות חריט

מהלך של "ירידה מהארץ", כפי שקוראים לו אצלנו, היה אז חריג יחסית, ומיותר לציין שלא זכה לתגובות אוהדות. "אביה של ריבה היה פסיכולוג ובארץ לא היתה לו פרנסה. בזמנים ההם למי היה כסף לטיפול פסיכולוגי. כשהציעו לו עבודה בסידני הוא טס לשם לבדוק את השטח וחצי שנה אחר כך, הביא גם את המשפחה.

"רק בדיעבד הבנתי שהם תכננו את המהלך הזה במשך תקופה, אבל לא דיברו עליו עד הרגע האחרון, כדי לא לקבל תגובות שליליות. עבורי זה היה מאוד פתאומי. גם עבורה, עד כמה שהבנתי מהפגישה עכשיו. אין ספק שזה היה שוק גדול".

כעסת עליה?

"אני מניחה שעם החינוך שקיבלנו אז, היה כעס על זה שהם עוזבים את הארץ. גם אישית, כחברה, הרגשתי סוג של נטישה. לא הייתי הולכת לבית הספר הזה בלעדיה. נשארתי שם לבד".

בחמש השנים הראשונות לאחר הפרידה, שמרו השתיים על קשר במכתבים. "אני בינתיים התגייסתי לצה"ל כמורה חיילת וכתבתי לריבה מכתבים ציוניים, עם תיאורי הטבע הארצישראלי, למרות שידעתי שהיא כבר לא תחזור. לא הייתי עד כדי כך תמימה".

בשלב מסוים, ניתק גם קשר המכתבים. "לא לגמרי ברור לי למה", חריט מנסה לשחזר, "אולי היה לי חלק בזה. הם דיברו על נסיעה לשבע שנים והחליטו להישאר שם, אולי הייתי מאוכזבת. את המכתבים לצערי לא שמרתי, אבל התמונות מהילדות נשמרו".

בחלוף הזמן, כשהחליטה לחדש את הקשר, הבינה חריט שללא שם משפחתה החדש של חברתה, שוודאי נישאה בינתיים, יהיה קשה לאתר אותה. "ידעתי שהיא למדה רפואה, אבל לא ידעתי איפה היא גרה, האם הקימה משפחה".

הבטיחו זו לזו לשמור על קשר

 רותי (במרכז, מסומנת בכחול) וריבה משמאלה בתמונת מחזור מהילדות. צילום: באדיבות רותי חריט

עכשיו היא יודעת שחברתה גרה עדיין בסידני, שהיא רופאה בדימוס ושנישאה והביאה, ממש כמוה, חמישה ילדים לעולם. "כשפניתי לאחיה בפייסבוק הוא היה בהתחלה ספקן", היא נזכרת. "בהמשך הוא הבין שאני אכן מכירה אותה וזוכרת גם אותו, ונתן לי את הטלפון של הבת שלה בזיכרון יעקב שעשתה עלייה, בעקבות זוגיות עם בחור ישראלי.

"הרמתי טלפון לבת והתברר שלמרבה המזל, ריבה בדיוק נמצאת בביקור אצלה. היא כבר ידעה שאני מחפשת אותה דרך אחיה ולא היתה לגמרי מופתעת, אבל השיחה היתה מאוד משמחת ומרגשת וקבענו להיפגש".

היא חושבת לחזור לכאן אי פעם?

"אני לא מאמינה. היא אמרה לי בפגישה שהיא מאוד מצטערת שהם נאלצו לעזוב את הארץ בזמנו ושאם זה היה תלוי בה, זה לא היה קורה. מצד שני, היא עשתה שם קריירה ובנתה משפחה, הם מקיימים שם חיים יהודיים, חלק מהילדים והנכדים שלה גרים לידה ומאוד טוב לה שם".

תשמרו על קשר?

"בוודאי. קשה לי להאמין שאני ארחיק עד אוסטרליה, אבל לה יש כאן משפחה והיא כבר תבוא. עדיין לא הספקנו לדבר על הכול ולספר הכול. קשה לגשר על פער של 58 שנה, אבל ההמשך יבוא. היה לנו מאוד טוב בפגישה הזאת".

גם את האחראית לכל זה היא לא שוכחת. "מיכל ואקנין היא אישה מדהימה", היא אומרת. "כתבתי לה מכתב תודה ואמרתי לה שבזכות אנשים כמוה העולם קיים". 

מפגש מחזור מרגש בזכות קהילת חיפוש קרובים של מוטק'ה

חיפשה מידע על אמה ומצאה משפחה

"חלפו 34 שנים, מעולם לא שכחתי אותו"

פתאום נזכרתי בשלמה, החבר ממרוקו

נפרדו באיטליה, נפגשו במוטק'ה 

מחפשים חבר או בן משפחה שהקשר איתו נותק? 

לפורום חיפוש קרובים לחצו כאן