החדש של אשכול נבו

ברב-המכר הגדול הראשון שלו (שהיה ספרו השלישי), "ארבעה בתים וגעגוע", שזר אשכול נבו סיפורים של ארבעה זוגות שגרים בשכנות זה לזה וחייהם איכשהו מצטלבים, מתחברים ונוגעים אלה באלה, בנקודה ספציפית על ציר זמן הישראליות – סביב רצח רבין. "שלוש קומות", ספרו החדש שכבר בשמו מתכתב עם הספר המצליח ההוא, מספר גם הוא סיפורים של שכנים. ולמרות שהפעם כולם מכונסים בבניין משותף, החיבור ביניהם רופף ביותר, עד כמעט אגבי. מדובר בעצם בשלושה סיפורים נפרדים וכמו ב"בתים", גם ב"קומות" יש מסַפרים שונים, אלא שהפעם כל שלושת המספרים הם גיבורי הסיפורים, המובאים במונולוגים, שהם בעצם דיאלוגים חד-צדדיים הממוענים כל אחד לאדם ספציפי, חי או מת, נוכח או נפקד. גם הפעם, הכול קורה בנקודה מאוד ברורה על ציר זמן הישראליות: סביב מחאת קיץ 2011.

סיפוריהם של שלושת דיירי הבניין – שנבו ממקם ביישוב פרוורי נטול-שם במרכז הארץ, ובהברקה מפי אחת הגיבורות מכנה "בורגניסטאן" – מכונים על גב הספר "וידויים". וזה אולי מה שמסביר קצת את המניע של המספרים לדבר, לפרוק ולגלות מעשים, רגשות ומחשבות באוזני מישהו. מונולוגים כאלה, הממוענים לכתובת חיצונית מסוימת (בנבדל מהרהור פנימי), קצת כמו הצגות יחיד, מחייבים הנמקה הגיונית לעצם קיומם ולאופן התנהלותם, כדי לשכנע (למשל, אדם שמדבר אל חבר קרוב לא יוכל לספר את הביוגרפיה שלו, כי החבר אמור לדעת אותה). גיבוריו של נבו מדברים באמצעים שונים אל אנשים שונים, ולכן נבדלים זה מזה במידת הטבעיות (ולכן האותנטיות) שבדיבורם.

 אשכול נבו, שלוש קומות

הראשון הוא מעצב, נשוי פלוס שתי בנות, ש"נופל" על חבר-משכבר, סופר, איתו לא היה בקשר זמן רב. אבל כיוון שהוא יודע סוד של הסופר, הוא בטוח שיוכל לסמוך עליו עם הסוד שלו. מכיוון שיש צד נוכח-נפקד בשיחה, זה היה בעיני המונולוג המאולץ ביותר. הדוברת השנייה, נשואה ואם לשניים שלקחה הפסקה מהעבודה לטובת הילדים, כותבת את סיפורה לחברת ילדות שחיה כבר שנים באמריקה, במכתב שנכתב בהמשכים והפסקות. השלישית היא שופטת בפנסיה, אלמנה טרייה יחסית, ואם לבן בוגר שניתק לפני שנים את קשריו איתה ועם בעלה המנוח. גם את הסיפור שלה היא מספרת בהמשכים, במקטעים שלא עולים על מה שהולם בעיניה שתי דקות הקלטה, על משיבון ישן שמצאה ועליו הקלטת קולו של בעלה, שאליו היא מדברת.

ואם הקשר העלילתי בין הגיבורים רופף עד מקרי, הקשר האמיתי הוא הנושאי, כי בכל שלושת הסיפורים עוסק נבו בעצם בהורות מול זוגיות, בקשר ובחיכוך שביניהם. כל אחד משלושת הגיבורים-הדוברים שלו כושל באופן כלשהו בהורות, שלו עצמו וגם כחלק מזוגיות, שבתורה נפגעת/ משתנה/ מושפעת ומתעוותת משום כך. נבו אמנם מעיז לגעת בנושא הטעון הזה גם מצדדיו הפחות מקובלים/מדוברים, אבל הוא עושה זאת בכתיבה נינוחה ונוחה לקורא, שמאפשרת בהחלט הישארות על פני השטח בלבד. אותי דווקא עניין הנושא לעומקו, ומשום כך הסיפור האחרון בספר, של השופטת דבורה המודה כי ברגע מבחן העדיפה את הזוגיות על פני ההורות, את בעלה על פני בנה, היה המעניין והמרשים ביותר בעיני. חבל שנבו לא העניק לשופטת בית – ספרותי – שלם, והעדיף לטייל בין קומותיו ודייריו האחרים של הבניין המשותף.

 אשכול נבו

נבו כאמור קריא מאוד, נוח לקורא, ומרפרר לאירועים, אזורי נפש והלכי רוח חברתיים מוכרים וידועים, גם כשרצף דבריהם של הגיבורים לא לגמרי משכנע, או קצת מַלאֵה-מעצבן. "אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים", נכתב בגב הספר, ואכן לשכנים האלה יש סודות, אבל נבו מקפיד להשאיר אותם סודות של שכנים מהסוג המוכר, שחיים מאחורי דלתות מוכרות באזורי הנוחות של הקורא. לטעמי, כדאי להכניס רגל בדלתות שנבו פותח לרגע, כדי להקדיש עוד מחשבה לנושא הרגיש כל כך (במיוחד אצלנו), שנבו מאיר רק לרגע את הצד הנפיץ שלו: הורות.

שורה תחתונה: קריא מאוד, ראוי בזכות המבט האחר על הורות

"שלוש קומות", מאת אשכול נבו. 272 עמודים. הוצאת כנרת זמורה-ביתן.


עוד על תרבות ובידור