החלבן, הפרוון ועקרת הבית

צילום: Shutterstock

אחת הדמויות הזכורות לי מילדותי בחדרה של שנות השישים הוא שמאי החלבן. שמאי היה איש גוץ, בעל גבנון ומבטא כבד, כולו אומר גלותיות. אבל הגו הכפוף והגיל הלא צעיר לא מנעו ממנו לעלות מדי בוקר על הרכב התלת-גלגלי המקרטע שלו ולהגיע לבתים, נושא את בקבוקי החלב ואת צנצנות הלבן, אז עדיין מזכוכית.

החלבנים, שבדמותם נקשרו תמיד סיפורים עסיסיים על מערכות יחסים עם בעלת הבית, היו עד לפני כמה עשורים חלק בלתי נפרד ממערך רכישת המצרכים הביתי. בעבר הרחוק הם היו מביאים את החלב מהמחלבות בכלים גדולים ומוזגים לכליהם של הלקוחות, ואחר כך החלו מוצרי החלב להגיע בכלי זכוכית בגדלים שונים, עם מכסי פייה מקרטון ואחר כך מנייר כסף.

בבנייני המגורים שנבנו בשנות החמישים בחיפה טרחו אפילו לבנות מגרעת בקיר מחוץ לדלת, בהם יכול היה החלבן להניח את בקבוקי החלב, הלבן והלבנייה, השמנת והקפיר. לאחר השימוש היו כלי הזכוכית נשטפים היטב ומוחזרים למכולת תמורת פיקדון.

היום, מול מדפי הענק של מוצרי החלב בסופר, שמאי החלבן והלבן שלו נראים רחוקים כל כך. והוא לא היחיד. גם מזל הכובסת, שהייתה מגיעה אלינו אחת לשבוע כדי לשפשף את הכביסה שבפיילה על לוח פח גלי (היו כבר מכונות כביסה, אבל אמי לא האמינה בהן במשך שנים) נעלמה מהאופק. כמוה גם החייט שהגענו אליו בקביעות כדי להרחיב, לקצר או להצר בגדים, פעולות שהיום לא משתלמות כלכלית כשאפשר לקנות בגד חדש במחיר הנמוך ממחיר התיקון.

כיוון שהזמן אינו עומד מלכת ושום דבר אינו נשאר כשהיה, גם המקצועות המפרנסים אותנו עוברים שינוי מתמיד.
מאז המהפכה התעשייתית של תחילת המאה ה-19 מקומו של בעל המלאכה הזעיר הולך ופוחת לטובת המיכון והייצור ההמוני והמהיר ומקצועות רבים נעלמים כליל. איפה אפשר למצוא היום בורסקאי, רצען, פרוון או כובען?

אבל גם אם לא נרחיק עד טרום המהפכה התעשייתית באירופה וניעצר בשנותיה הראשונות של המדינה, נמצא מקצועות רבים שכיום אזכור שמם מעורר חיוך נוסטלגי. לצד החלבן, בקטגוריית בעלי המקצוע הנודדים, אפשר היה למצוא אז גם את מוכר הנפט (ששימש לחימום) שעבר ברחובות על עגלה רתומה לסוס כחוש, מצלצל בפעמון גדול להודיע על בואו ואז מוזג מתוך מכל גדול בעזרת משפך פח את הנוזל הזהוב לתוך ג'ריקנים.

גם מוכר הקרח, בעידן טרום המקררים החשמליים, היה חיוני לניהול תקין של משק הבית. רכוב גם הוא על עגלה, היה נושא בלוקים גדולים של קרח בתוך מכל מבודד, מוציא ומבתר אותם על פי בקשת הלקוח בדקר מיוחד.

בימים שבהם קניית זוג נעליים חדש היתה שמורה לחגים או נעשתה אחת לכמה עונות, גם מקצוע הסנדלרות שגשג. הסנדלר, ועדיין ניתן למצוא כמותם פה ושם, היה ישוב על כיסא נמוך, לרוב בתוך כוך קטן ואפלולי, אפוף אדי דבק, חגור בסינר עור שחור ומוקף באימומי נעליים, במסמרים ובפטישים. שם היה הופך נעליים בלות או קרועות למשהו שאפשר לנעול שוב, עד התיקון הבא.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק  

לפני שהיה לכל אחד מאיתנו מחשב אישי, גם מסמך מודפס היה דבר שהצריך את שירותו של בעל מקצוע, ועד אמצע המאה העשרים אפשר היה לראות בפינות הרחובות לבלרים מצוידים במכונת כתיבה, שלעתים נקראו "כותבי בקשות". המחשב העלים כמובן שורה ארוכה בהרבה של מקצועות, בהם מקצועות הדפוס כמו סדר דפוס, מונטז'ר וצלם אופסט.

דווקא בשנים עברו, שבהן עוד לא הומצאה המילה מחזור, ההיצע הקטן יותר של מוצרים והדחק הכלכלי הביאו לפריחתם של התיקונצ'יקים ומוצרים רבים תוקנו במקום להיזרק לטובת חדשים יותר, והיו מתקני מציתים, מתקני מטריות, מתקני עטים וכד'. גם ענף רוכלות הרחוב פרח בעשורים הקודמים וכלל מוכרי טבק, מוכרי גפרורים, מוכרי אסימונים, תירס, סברס וערמונים (שכמותם ניתן עדיין למצוא בפריז). ברחוב היו גם מצחצחי הנעליים ומוכרי העיתונים, לרוב נערים שהיו מכריזים בקול את הכותרת הראשית. ביקור במספרת הגברים בעשורים הקודמים היה כרוך במפגש עם הגלב, שהיה מצויד בתער חד וגדל ממדים, איתו היה מגלח בקפידה את הלקוח, לא לפני שעטף אותו ביריעת בד לבנה וגדולה.

סוג של מקצוע נוסף שעבר מהעולם, הוא "עקרת הבית". כיום אף אישה שאינה עובדת מחוץ לבית לא תגדיר את עצמה כך. אולי כיוון שעבודות הבית תובעניות היום הרבה פחות מאלה של עקרת הבית של שנות החמישים ולרבות מאיתנו יש בכלל עוזרת, ואולי בגלל ש"אמא במשרה מלאה", "בין עבודות" או אפילו "מובטלת", נשמע איכשהו יותר טוב.