החלומות ושברם

המחזאי והבימאי הלל מיטלפונקט כבר צלל בעבר לטריטוריה ההיסטורית של ראשית ימי המדינה, כולל לשדה המוקשים של המפגש הראשוני הטעון בין ישראליות צברית של מדינה בהתהוות לבין ניצולי השואה שבאו לכאן מהזוועה: הוא עשה את זה נפלא לפני כחמש שנים במחזה "אנדה" שהוצג בבית ליסין וזכה בפרס הצגת השנה. המחזה נהפך על הבמה לחוויה תיאטרונית רבת עוצמה ומשוחקת להפליא, שנחרטה בזיכרון.

מיטלפונקט חוזר במחזהו החדש "אז, בפראג", גם הוא בבית ליסין, לאותם מחוזות היסטוריים - ובמידה מסוימת גם נפשיים - לשנים שעל סף המדינה ולשנותיה הראשונות; למפגש ולעימות בין ישראלים "שורשיים" לבין אלה שבאו "משם", לחלום של המדינה ופני החברה בה - לאופן התגשמותו ובמידה ניכרת גם לשברו. הפעם, התוצאה בעיני פחות מרשימה.

העלילה, לתחושתי, איכשהו לא מהודקת ומדויקת דיה, לא מוקפדת עד הסוף. וזו לא רק התפאורה (וגם חלק מהאביזרים ומהתלבושות) שלא ממש נאמנה לתקופה (איפה היו נדנדות גינה כאלה בשנות ה-50 וראשית ה-60?), אלה לא רק המעברים בין סצנות ותקופות עם וידאו-ארט לגמרי בנאלי, או סצנות-סיטואציות שנראות לא ממש אמינות (שני אנשי שירות חשאי נפגשים בבית קפה וצועקים זה על זה בקולי קולות?). זה משהו כללי יותר, שבגללו המחזה - שאמנם נוגע בלא מעט נקודות כאובות וראויות, ומעלה לדיון נושאים חשובים - פחות נוגע ומרגש משיכול היה להיות.

"אז, בפראג" מתחיל ב-1947 כשגבי, שנשוי בנישואי סרטיפיקט לאסתר, ניצולת שואה שיש לה בארץ רק דוד משפטן, וייסי, העובד עם הש.ב. (שב"כ), מגיע לפראג כדי לרכוש נשק למדינה שבדרך. הוא מתאהב שם בוורה, צעירה שעובדת אצל וטרינר וחולמת ללמוד וטרינריה בעצמה, והיא מפגישה אותו עם ד"ר פטר לנג, מדען, קומוניסט וניצול מחנה ריכוז בעצמו, שמסייע לגבי להשיג נשק באופן בלתי חוקי. גבי מבטיח לוורה עתיד ורוד במשק חקלאי בגליל של מדינת ישראל שעומדת לקום. אבל החיים מתגלגלים אחרת. בשובו לארץ מתברר לו שאסתר, שממנה אמור היה להתגרש, בהריון, והוא עצמו נפצע במלחמת השחרור. הדוד וייסי מסדר את הזוג הצעיר בחיים - בבית עם גינה ובג'וב בש.ב. שגבי מתאווה לו מאוד.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

הצלע הנשית השנייה בהצגה, יעל וקשטיין המגלמת את ורה הנאהבת-נעזבת, עושה גם היא עבודה טובה מאוד. היא אמינה ומשכנעת, גם כוורה הצעירה מאוד וגם כוורה למודת האכזבות מקץ 13 שנים.

מיכה סלקטר, שחקן אופי מצוין, מגלם כאן את גבי הכול-ישראלי, זה שחייב להיות הכי גברי-ישראלי, חייב לעשות את הדבר הנכון ואת הכול נכון, אבל לא מצליח לחיות עם כל הנכון הזה ונהפך לגבר מריר, מיוסר, תוקפני, נקמן וחשדן. סלקטר אמנם מקרין סוג של עוצמה מיוסרת, אבל לטעמי הוא יותר מדי קולני בתפקיד. ישי גולן כפטר הזר בכל מקום אכן מקרין משהו אחר ואיכות זרה, שמתבטאת אפילו בשפת הגוף שלו ובטבעיות הנינוחה שבה הוא מסתובב בחליפת שלושה חלקים.

שורה תחתונה: מחזה שמחזיר לפרק חשוב בהיסטוריה, עם קרן צור הנהדרת.

"אז, בפראג", תיאטרון בית ליסין. מאת הלל מיטלפונקט ובבימוי. תפאורה: במבי פרידמן; תלבושות: נטע הקר; תאורה: קרן גרנק; מוזיקה: יוסי בן נון; וידאו ארט: יואב כהן. משתתפים: מיכה סלקטר/נמרוד ברגמן, קרן צור, ישי גולן, רפי תבור, יעל וקשטיין, עוז ניסן, ארז שפיר. משך ההצגה: כשעה וארבעים, ללא הפסקה

עוד על תיאטרון:
רוצים לראות משהו באמת טוב?

רואים את הלבן בעיניים

למי למי יש יותר כבוד

אנטיגונה אחרת לגמרי

מותק, תעבירי את הציאניד