היום לפני 38 שנה נפטר ג'ימי הנדריקס

ב-18 בספטמבר 1970 הזעיקה חברתו הגרמנייה של ג'ימי הנדריקס אמבולנס לדירתם שבלונדון, לאחר שהנדריקס הקיא בשנתו והתעלף, ככל הנראה כתוצאה משימוש מופרז בכדורי שינה בשילוב אלכוהול. הנדריקס נפטר בצהרי אותו יום בבית החולים "סנט מארי אבוט" בלונדון, כתוצאה מסיבוכים רפואיים שונים שנבעו ממצבו. בתחילה סירבו פרנסי העיר סיאטל בה נולד לאפשר את קבורתו בעיר הולדתו, בטענה שאין לחלוק כבוד אחרון זה לאדם שצרך סמים ושדגל בשימוש בהם, והתירו רק הקמת אנדרטה קטנה לזכרו בסמוך לגן החיות העירוני. ב-1 באוקטובר 1970, לאחר מאבק ציבורי, הובא לבסוף ג'ימי הנדריקס למנוחתו האחרונה בסיאטל. אלפים חלקו לו כבוד אחרון. מאחוריו השאיר הנדריקס מורשת רוק אדירה, שהשפעתה וההדים שיצרה חרגו מעבר לעשרים האלבומים שהספיק להקליט ב-28 שנות חייו. אולי דווקא משום כך השפעתו המוסיקלית על המאה ה-20 חרגה מעבר למוסיקה עצמה. למעשה, הוא היה חלוץ במובנים רבים, בעיקר בכל הנוגע להרחבת גבולות היכולת של הגיטרה החשמלית. הסגנון החדשני שבו עירבב את הדיסטורשן, הפידבקים והפאז של הגיטרה שלו יצר צורה מוסיקלית חדשה. היות שלא היה מסוגל לקרוא או לכתוב מוסיקה, הזינוק המטאורי שלו לצמרת המוסיקה העולמית - בתוך ארבע שנים בלבד - היה משמעותי עוד יותר. השפה המוסיקלית שיצר ממשיכה להשפיע על דורות של מוסיקאים וגיטריסטים מודרנים, החל מג'ורג' קלינטון ועד למיילס דיוויס, מסטיב ואי ועד לג'וני לנג.


הוא נולד כג'וני אלן הנדריקס ב-27 בנובמבר 1942, בסיאטל, אך שמו שונה מאוחר יותר על ידי אביו לג'יימס מרשל. כבר בגיל צעיר גילה נטייה חזקה למוסיקה, ולמרות שלא למד אותה באופן מסודר, או היה מסוגל לכתוב אותה, הדבר גרם לו להאזין רב-קשב לכל יצירה חדשה ששמע. את הגיטרה הראשונה שלו - אקוסטית מיד שנייה - הוא קיבל בגיל 16 כמתנה מאחד מחבריו. זמן קצר לאחר מכן כבר היה שותף ללהקתו הראשונה. ב-1961 התגייס לחיל הצנחנים, כשהוא מקים בבסיס שלו להקה חדשה. עם שחרורו כבר יצא שימעו בקרב הברנז'ה המקצוענית והוא החל ללוות זמרים כמו אייק וטינה טרנר, סם קוק, האחים איילי וריצ'רד הקטן. לראשונה הפך גיטריסט שחור לגיטריסט מוביל בהרכבים ובהופעות. הוא מצא לעצמו מנהל, ששינה את שמו לג'ימי, והחל לפלס את דרכו לתהילה בלונדון. הלהיט הראשון של הלהקה החדשה שהקים, The Experience - "היי ג'ו" - זינק היישר לצמרת המצעדים ושהה שם במשך עשרה שבועות. ההצלחה גררה בעקבותיה את הוצאת האלבום הראשון, שנותר אחד מאלבומי הרוק הפופולריים ביותר בכל הזמנים. ביוני 1967, בעת שמדינת ישראל היתה עסוקה במלחמת ששת הימים, הוא חזר למולדתו והצית את האש גם בה, כשהוא מופיע בפסטיבל מונטריי. בהרף עין הפך סיבוב ההופעות של להקת "החוויה" לאחד המצליחים והרווחיים ביותר שידע העולם. הנדריקס בנה לעצמו אולפן הקלטות בניו יורק. פסטיבל וודסטוק, בו השתתף באוגוסט 1969, הקפיץ את מניותיו עוד יותר - וגם את מספר המתנגדים לו. במהלך ההופעה ביצע הנדריקס את ההימנון האמריקאי בגירסה מעוותת שבה ביטא את מחאתו נגד מלחמת ווייטנאם ונגד הממסד האמריקני המנוון בעיני ילדי הפרחים. "ההימנון החדש" אומץ מיד בחום על ידי תנועת ההתנגדות למלחמת ווייטנאם, ועל ידי ילדי הפרחים, והפך לאחת מן הקלאסיקות של הנדריקס בכל הזמנים. המסר הגיע גם לאוזניהם של חיילים רבים בווייטנאם שהחלו אף הם להתנגד למלחמה, וששאבו עידוד רב מן המחאה שהגיעה היישר אל מכשירי הטרנזיסטור שלהם במעמקי הג'ונגלים של וייטנאם. לרוע המזל, הנדריקס לא הצליח לעמוד בתובענות ההצלחה, והסמים שליוו אותו כל חייו - בין היתר כאמצעי השראה לכתיבת שיריו - הכריעו אותו עם גבור הלחצים מצד אמרגנו לבצע שוב ושוב אותם חומרים. לא ברור האם נטייתו הדכאונית היא שעוררה בו את התחושה כי מיצה עצמו מבחינה מוסיקלית מהר מדי, ובהמשך לכך הובילה לצריכה המוגברת של הסמים, או שמא הסמים הם שגרמו לדכאונותיו התכופים, שהסתיימו כמה וכמה פעמים בהתמוטטויות עצבים, שהובילו לביטול כמה מהופעותיו. כך או כך, המוות המוקדם מדי ששם קץ לתוכניותיו, הותיר את הנדריקס בזכרונם של המעריצים צעיר לנצח. המוני שוחרי מוסיקה בעולם כולו, שידעו להעריך את השילוב המדהים שיצר - תערובת של בלוז, בלדות, רוק, רוק כבד ופסיכדלי, אסיד רוק, ריתם-אנד-בלוז וג'ז - נושאים אותו בליבם עד היום כאחת הדמויות המשפיעות והפופולריות ביותר בהיסטוריה של מוסיקת הרוק.



[u]
הנדריקס מנגן את ההימנון האמריקני בוודסטוק
[/u]