חזרה לחדשות היום

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

שרי שיין שמעה מאימא שלה על שואת יהודי בולגריה, ועל הסיפור הפרטי של משפחתה, כשסבא שלה יצא מהבית וחזר רק אחרי שבוע של עינויים, לאחר שהואשם בריגול
מאת שרי שיין 05/05/16
היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל
משפחתה של שרי שיין. כל התמונות בכתבה: באדיבות שיין

 

 

זה קרה לפני עשר שנים, אולי פחות, כששמעתי לראשונה את סיפור השואה של משפחתי מצד אמי. עד אז בכלל לא ידעתי שיש לנו סיפור שואה. ההורים שלי הגיעו מבולגריה, ובולגריה בתודעה שלי - וככל הנראה בתודעה הקולקטיבית - לא היתה חלק מהטראומה של מלחמת העולם השנייה. בפרוץ המלחמה התגוררו בבולגריה כ-50,000 יהודים, ויותר ממחציתם גרו בסופיה, עיר הבירה.

 

במרס 1943 כשל ניסיון גירושם למחנות ההשמדה של למעלה מ-6000 יהודי בולגריה, בעיקר בגלל שכנים טובים. ראשי הקהילות וראשי הכנסיות נאבקו לטובת היהודים. אז ידעתי שיהודי בולגריה ניצלו מהשמדה, אבל בבורותי לא ידעתי את כל הסיפור. לא ידעתי שבספטמבר 1939 גירשה בולגריה יותר מ-4000 מיהודי הממלכה מחוסרי אזרחות בולגרית אל מחוץ לגבולות המדינה, במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים"‏. לא ידעתי שגורשו יותר מ-11,000 יהודי תראקיה, מקדוניה ופארוט, אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה.

 

לא ידעתי שבמהלך המלחמה נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20-40 לעבודות כפייה. ולא ידעתי שאימא שלי הלכה עם כפתור צהוב, ושסבא שלי הואשם בריגול. זה קרה לפני עשר שנים, אולי פחות. סבא שלי כבר הלך לעולמו, ואימא שלי היתה היחידה שנותרה לספר את סיפור השואה של יהדות בולגריה, או לפחות את חלקו. החלק שלה.

 

קוראים לה לינה בנבנישתי, לאימא שלי. היא בת 83 ומדי פעם הזיכרון מתעתע בה, לא זוכרת שמות של אנשים ושמות של מקומות, אבל זוכרת את כל השאר. אז, במלחמת העולם השנייה, היא היתה ילדה וקראו לה לינה כהן, בתם היחידה של אהרון וריקה כהן. הסיפור הזה הוא שלה.

 

היה איש צנוע, אבל הגרמנים פירשו זאת כבהלה. ובהלה פירושה אשמה

 

 לינה (במרכז) עם הוריה, אהרון וריקה כהן. "כל כך רציתי אח או אחות שיהיו איתי באותם ימים"

 

 

"הייתי בת שבע כשאבא שלי נסע מהבית ולא שב. אז לא ממש הבנתי למה הוא לא חוזר, אבל הבנתי שמדובר במשהו נוראי", היא נזכרת. "הפנים של אימא שלי ריקה אמרו הכל. אבא שלי היה בסך הכל מנהל חשבונות במקצועו, שום דבר נוצץ או חשוב, אבל זה היה כנראה חשוב מספיק בשביל שהגרמנים ייקחו אותו לחקירה".

 

באותה התקופה, היא מספרת, אבא שלה עבד בחברת ייבוא וייצוא בבורגס, עיר הנמל בבולגריה. באותו היום כשלא חזר היה צריך לנסוע במסגרת העבודה לעיירה קטנה, בגבול שבין תורכיה ליוון. "משום מה הגרמנים חשדו בו שהוא מרגל, מה שהיה ממש מוזר, כי אבא שלי ממש לא נראה כמו מרגל", היא מספרת.

 

"הוא היה איש קטן, רזה עם שיער מדובלל ומשקפים עגולים, שהמבט שלו היה תמיד מורכן. הוא היה איש מאד צנוע, אבל הצניעות הזאת קיבלה פרשנות אחרת לגמרי, והגרמנים ראו בפנים שלו בעיקר בהלה. ובהלה משמעותה אשמה. הם החליטו שהוא מעביר אינפורמציה לפרטיזנים, מתנגדי הנאצים ששכנו בגבעות. באותו היום אבא לא חזר מהנסיעה אל העיירה. הוא פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בערב הראשון כבר ראיתי את הדאגה בעיניים של אימא".

 

 אמא שלי מחייכת אלי, "את בטח לא כל כך זוכרת את סבתא ריקה, היית קטנה כשהיא נפטרה".

 

- אני זוכרת שהיו לה פנים לבנות לבנות, ואודם אדום אדום.

"נכון. תמיד הקפידה למרוח את האודם. אימא סבלה מלחץ דם גבוה. באותו יום ניסתה להסתיר ממני את הפאניקה, אבל ביום השני להיעדרותו של אבא, רופא המשפחה הגיע לביקור עם העלוקות, שאיתן טיפל בלחץ הדם שלה כשעלה. אני לא כל כך הצלחתי להבין לאן אבא שלי נעלם, אבל הבנתי מכל הלחשושים שגם הם לא יודעים מה קרה. כל ערב בת דודה שלי ויקי היתה מגיעה אלינו הביתה, ויחד היינו צועדות יד ביד לתחנת הרכבת. שם היינו יושבות שעות על הספסל, מחכות לאבא שאולי יגיע ברכבת האחרונה".

 

"לא הצלחתי להסיר את המבט מסימני השוט על גבו"

 

 לינה ואמה, ריקה. "כשאבא חזר, הוא ואימא לא הוציאו מילה"

 

 

אימא שלי משתתקת פתאום, כאילו נזכרת בתמונה ההיא של עצמה כילדה קטנה, יושבת על הספסל אוחזת בידי בת דודתה, ושתיהן מביטות בדריכות על היורדים מהרכבת. עיניה מתמלאות דמעות.

 

"הוא לא הגיע. יום אחרי יום הוא לא הגיע. לא היו אז טלפונים, אבל היו שכנים. הרבה שכנים טובים. כולל ראש העיר של בורגס. הצבא הגרמני היה אז בבולגריה, אבל אני לא זוכרת תחושה של פחד או חיילי גסטפו צועדים ברחובות ומטילים אימה. אני זוכרת חיילים נאצים צעירים בני 18 שהסתובבו בשכונות".

 

אחרי שבוע, היא מספרת, אבא חזר. "אלה היו שבעת הימים הארוכים בחיי. גם באותו ערב חיכיתי בתחנה עם ויקי, אבל כנראה פספסנו את אבא, כי כשחזרנו הביתה הוא כבר היה שם. אני זוכרת בעיקר שקט. אבא שלי התיישב על המיטה, הוריד לאט לאט את הבגדים המלוכלכים והמוכתמים בדם. אימא עזרה לו עם דמעות בעיניה. אני זוכרת שלא הצלחתי להסיר את המבט מסימני השוט על גבו. אימא סגרה את הדלת ואני נשארתי בחוץ, בוהה על הדלת הסגורה.

 

"לא שמעתי דיבורים, הם לא הוציאו מילה. מדי פעם אימא יצאה להכין לאבא קומפרסים, חזרה לחדר השינה וסגרה שוב את הדלת. במשך כמה ימים הבית היה שקט. ביליתי בעיקר בחוץ, הרחק מהדממה. אחרי כמה ימים נכנס אלינו שכן, חבר טוב של אבא ורופא משפחה. אבא סיפר לו על העינויים. הם רצו ממנו מידע שלא היה לו. בסופו של דבר שחררו אותו בתנאי שירגל לטובתם, וידווח להם פעם בשבוע מה קורה בנמל בורגס. אם לא, איימו עליו,  יחטפו אותו שוב, והפעם כבר לא יזכה לראות את משפחתו.

 

"בכל פעם שעבר אופנוע קפצנו מפחד, שבאו לקחת את אבא"

 

 שרי שיין כילדה וסבה. גילתה לפני כעשור שנאשם בריגול

 

 

"אמנם הייתי רק בת שבע, אבל בכל שבע שנותיי אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בלחץ. גרנו ממש ברחוב ראשי סואן, ואני זוכרת שבכל פעם שעבר אופנוע קפצנו מהמקום מפחד, שהנה באו לקחת את אבא. הייתי בת יחידה, ולמרות שכל בני הדודים גרו בקרבת מקום, כל כך רציתי אחות או אח שיהיו איתי באותם ימים".

 

השכן הציע לאביה לשתף פעולה עם הנאצים. פשוט למלא דו"ח שהכל בסדר, וששום דבר לא מתרחש. "אבא לא חשב שזה מספיק, הוא היה בטוח שהם יעלו על התרמית", נזכרת אמי. "השכן הציע לו לקחת את אימא ואותי, לעזוב את הבית ולנסוע לתקופה לעיר אחרת, ואכן עברנו לגור בעיר סטארה זאגורה, בדרום מערב בולגריה. אני זוכרת את היום הזה, שאספו את כל היהודים מבתי הספר ומבית הכנסת, וחילקו כפתור צהוב בצורה של מגן דוד. אף אחד לא שאל למה צריך לענוד אותו. כולם ידעו.

 [#middleBanner] 

"חברים של ההורים שלי, שהיו להם שמות משפחה עם סיומת יהודית מדי, היו צריכים להחליף תעודות זהות ואת שם המשפחה. בשעה 18:00 כבר אסור היה לצאת לרחוב, ובמשך היום לא יכולנו לצאת מהעיר ולבקר חברים בעיר אחרת. ערב אחד קבוצת צעירים בולגרים, שהיו שייכים לתנועת הנוער ברניצי שתמכה בנאצים, זרקו אבנים על החלון שלנו ושברו אותו. למזלנו היה וילון ושברי הזכוכית לא פגעו בנו. אחרי כשנתיים בעיר יצאה הוראה ממלך בולגריה, בעקבות הוראה של הגרמנים, להוציא את כל היהודים מהערים הגדולות והחשובות, ולהעביר אותם לכפרים נידחים.  

 

"עזבנו את סטארה זאגורה, ועברנו גם אנחנו לכפר קטן בצפון. אבא, שהיה דמות מאד מוערכת ומשכילה, נבחר לראש הקהילה וקיבל משכורת קטנה. התפקיד שלי היה להביא מים. למרות הצעדה עם שני דליים שהיו מחוברים משני צידי מוט על כתפי, שגרמו לי לחתכים על הכתפיים, זה לא הפריע לי. זאת היתה חוויה כזאת, הרגשתי שאני תורמת למשפחה. לילדים היהודים אסור היה ללכת לבית ספר, אבל נתנו לנו ללמוד בבית ולגשת לבחינות".

 

"חזרנו לבורגס, אבל לא נשאר שם שום דבר"

 

 לינה כיום. "כשעזבנו את בורגס השארנו הכל אצל ראש העיר, כשחזרנו לא היה כלום"

 

 

- את זוכרת את היום שבו הכל נגמר?

"בטח. באותו יום ישבנו כהרגלנו במרפסת, כששמענו יריות מהגבעות. עשרות אנשים ירדו אל הכפר. 'תיראה ארונצ'ו, שחררו את הפרטיזנים', אמר השכן לאבא שלי. הרוסים היו בדרך לבולגריה, וכל מתנגדי המשטר הנאצי שמילאו את בתי הסוהר שוחררו וירדו מההרים. הרוסים שחררו את בולגריה, ואנחנו חזרנו לבורגס. כשעזבנו את בורגס השארנו את הרהיטים שלנו אצל ראש העיר, שהיה חבר טוב ושכן. כשחזרנו לא נשאר שום דבר.

 

"את הווילה של ראש העיר לקחו הרוסים יחד עם הרהיטים שלנו. מצאנו דירה אחרת, קטנה וצנועה. מעלינו גר איזאקו, בעל הבית שלנו. הבן שלו אלכס ניגן על פסנתר ואני רציתי גם, אבל לא היה לנו כסף. איזאקו הזמין אותי אליהם ללמוד לנגן על פסנתר על חשבונם. הייתי מאושרת. אני זוכרת את היום שהם עזבו לישראל, הבטתי מהחלון איך הם מורידים את הפסנתר. אבא שלי הניח יד על כתפי, 'אל תידאגי לינוצ'קה, נמצא כלי אחר'. פסנתר היה יקר, ואבא קנה לי אקורדיון. הסתפקתי בזה".

 

- ואבא? את יודעת מה עבר עליו במלחמה?

אמא שלי שותקת לרגע. "אביך היה בן 15, הוא היה במחנה עבודה, לשם נשלחו רוב הצעירים. הוא לא דיבר על זה הרבה, אני רק זוכרת שסיפר לי שלמרות העוצר שאסר על יהודים לצאת אחרי 18:00, הצעירים היו עוברים את הגדר ונפגשים. הבולגרים הנוצרים רדפו אותם, ויום אחד הם נתפסו אחרי שעת העוצר, ואביך קיבל מכות רצח". 

 

אבא שלי כבר לא בחיים כדי לספר את הסיפור שלו, ואני הבנתי יותר מתמיד כמה חשוב התיעוד. כמה חשוב לשבת עם סבא וסבתא, עם אימא ועם אבא, ולכתוב. פשוט לכתוב כל מילה, כדי שלנצח נזכור ולא נשכח.

 

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

ניצחו את השואה וחגגו 70 שנות נישואים

זיכרונות מהשואה: גולשי מוטק'ה מספרים

הטבות לניצולי שואה גם ליוצאי מדינות ערב

 

לפורום זכויות ניצולי שואה ודור שני לחצו

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בחדשות היום

ל"ג בעומר: 5 טרנדים שהגיע הזמן לשרוף
השנה, במקום להכניס אל המדורה את דמותו של היטלר או מנהיגים שנואים אחרי, מה דעתכם להכניס אליה כמה דברים...
לקריאת הכתבה
רק בישראל: 10 דברים שתמצאו רק בארץ
"מה ישראלי בעיניכם?" - השאלה הזו, שהגה יאיר לפיד בתכנית האירוח הנושנה שלו לפני שנכנס לפוליטיקה, היא בעצמה...
לקריאת הכתבה
בחרו בחיים: מקהלת השכול שלא מפסיקה לשיר
ב-2018 הייתה אמורה להופיע בטקס הדלקת המשואות מקהלת "אור למשפחות", הכוללת כ- 50 הורים שכולים. משמעות המעמד...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה