הילדה מרום: אחדות הפכים

איזון בין הפכים וקשר עמוק לטבע עומדים בבסיס עבודותיה, וגם חייה, של אמנית הקרמיקה הילדה מרום. העבודות שלה, המזכירות אבנים או סלעים, משקפות את סביבת חייה הגלילית של האמנית, תושבת כפר ורדים, למרות שנוצרו בטכניקה הלקוחה ממסורות המזרח הרחוק. מרום בת ה-62, העובדת בימים אלה על הכנת תערוכה בשם "אחדות הפכים", שתוצג בקרוב בקיבוץ הזורע, היא אמנית רבת מוניטין שהציגה את עבודותיה ברחבי העולם, ובין השאר ייצגה את ישראל בתערוכות בינלאומיות. הטכניקה שבה היא עובדת נקראת סאגאר ומבוססת על שיטת שריפה עתיקה שמקורה בסין, יפן וקוריאה. התוצאה היא כלים מחוספסים במראה ראשוני, כשתוספות של חומרים אורגניים כמו קליפות ביצים, קפה, צדפים, זרעים, גפת זיתים ואפילו קומפוסט, שמרום מוסיפה לחומר, משפיעים גם הם על הצבעוניות ועל המרקם. מרום, בת למשפחה ממוצא פולני, נולדה בבואנוס איירס שבארגנטינה. כבר בילדותה נמשכה לעיסוק בחומר, אבל כילדה יהודייה טובה לא הורשתה "להתלכלך". כשביקשה בנעוריה ללמוד מאביה הנגר את אומנותו נענתה בשלילה, ואולי דווקא האיסור הזה הביא אותה לאחר מכן להקדיש את חייה למגע בחומר וליצירה. בגיל 20, לאחר שכבר למדה מקצוע "נקי" יותר ושימשה כמורה לתנועה יוצרת בבית ספר בבואנוס איירס, העזה לראשונה להתקרב למה שריתק אותה. "ניגשתי למורה לאמנות בבית הספר וביקשתי להתנסות ביצירה בחומר. הגעתי לסטודיו שלה, הוקסמתי מהאפשרות לגעת בחומרים והתחלתי ללמוד קרמיקה".


כשעלתה ארצה ארבע שנים מאוחר יותר במסגרת גרעין ציוני סוציאליסטי לקיבוץ להבות הבשן, התוודעה לחברת הקיבוץ חסיה בורנשטיין (שהתפרסמה בפעילותה בפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, ע.כ.) ששימשה כמורה לקרמיקה במכללת תל חי. "התחלתי ללמוד אצלה קרמיקה במכללה, והיא מאוד עודדה אותי והתלהבה מסגנון העבודה שלי. בקיבוץ הורשיתי לעסוק באמנות רק אחת לשבוע, מחוץ לשעות העבודה, אבל חסיה נתנה לי את המפתח לסטודיו שלה והתחלתי לעבוד שם בזמני החופשי". בהמשך נישאה לחבר הקיבוץ עודד מרום ז"ל והשניים עברו לגור בירושלים. ב-1983 היו מראשוני המתיישבים בכפר ורדים. במקביל לעיסוקה המקצועי כמורה לתנועה יוצרת בבתי ספר, באגף הנוער במוזיאון ישראל וביחידה לחינוך גופני באוניברסיטה העברית ולאחר מכן כעצמאית, המשיכה מרום ליצור. במהלך חמש שנים שבהן שהו בני הזוג בארצות הברית במסגרת עבודתו של הבעל, למדה אמנות באוניברסיטה ולקחה סדנאות אצל אמנים בעלי שם בינלאומי בתחום הקדרות והקרמיקה. באותה תקופה החלה גם להציג את עבודותיה בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם. לטכניקת הסאגאר נחשפה בארצות הברית. "משמעות השם הוא 'מכל'. ביפן, סין וקוריאה שורפים את הכלים בשריפת עץ ויש הרבה אפר באוויר שיוצר מראה לא נקי. כדי למנוע את זה שמים את הכלי בתוך מכל חרס, וכך מכניסים אותו לתנור. כדי לקבל טקסטורה טבעית אני לא משתמשת בגלזורה ומחדירה חומרים אורגניים לתוך החומר. העבודות שלי נראות כמו אבנים בטבע, שיש להן מרקמים שונים בעקבות תהליכים של חום וקור. אני לא מחקה את הטבע, אלא מקבלת ממנו השראה. כאן בגליל אני מוקפת באבנים ונתקלת בכל מיני מרקמים שמאוד מדברים אלי". לפני שהיא ניגשת ליצור מקדישה מרום כמה דקות למדיטציה ולהתבוננות פנימית. אל העבודה בחומר היא מביאה, לדבריה, את התובנות מהתרגול הרוחני. "התחברתי גם לתחומי התרגול הרוחני של המזרח הרחוק, בנוסף לטכניקות העבודה", היא אומרת. "כנראה שהכול מתקשר". בנוסף למדיטציה היא עוסקת בוויפאסנה, מתרגלת צ'י קונג וגם את שיטת פלדנקרייז, שהיא ישראלית דווקא, וגם משתתפת בחוג לריקוד באימפרוביזציה וקונטקט עם נשים בנות גילה.


"פעילות גופנית היא תחום שאני מאוד אוהבת וששימש במשך שנים גם התחום המקצועי שלי, במקביל לאמנות. בשנים האחרונות אני מעדיפה פעילות גופנית שקטה יותר, המשלבת מודעות פנימית. זה נותן לי הרבה מבחינה אנרגטית. אני מרגישה שזה מאוד נכון לי, ואני מחכה לשיעורים האלה בקוצר רוח. "פעילות גופנית, בעיקר בגיל שלנו, מוסיפה המון לחיוניות הנפשית והפיזית. התחושה הגופנית טובה מאוד. זה כאילו שימנת את המפרקים. זה תורם גם לנפש ואני מניחה שגם לבריאות, למרות שיש פה ושם את ה'קרעכצן' שמתלווה לגיל. על השילוב בין זה לבין העיסוק באמנות אני ממליצה לכולם, כדי להרגיש שהגוף עוד חי. "כיף לי לקום בבוקר, זה אדיר ואין רגע אחד של שעמום. אני מקווה שלא אצטרך לצאת לפנסיה מהעיסוקים שלי, וכל עוד אהיה בריאה אמשיך בהם. מובן שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר. אולי בגלל שבעלי נפטר בגיל 53 מסרטן ריאות, למרות שהיה אדם ספורטיבי ופעיל ומעולם לא עישן, קיבלתי פרופורציות על החיים". בתערוכה שלה, שבה לוקחים חלק גם בנה אלון בצילומי וידיאו ובתה אלה במוזיקה, היא מקווה להעביר את המסר שגם ניגודים יכולים להשתלב. "אחדות ההפכים באה מהקבלה, מהטאואיזם, מהניגודים בטבע. יש בעולם אור וחושך, ין ויאנג. אף אחד מהצדדים הוא לא יותר טוב מהשני. המצב הנכון הוא איזון בין שניהם. גם בתוכנו יש ניגודים, ואנחנו צריכים לדעת לחיות איתם בשלום".
התערוכה תוצג במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע מה-24 באפריל עד תחילת ספטמבר. ב-28 במאי יתקיים שיח גלריה עם האמנית, שיכלול הסבר על תהליך העבודה.

עוד על עשייה ויצירה:

יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

ספר חדש: הפתעות

חיים אלכסנדר: 95 שנות מוזיקה

רות מילרד: אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב

אהובה שרמן: שלוש תערוכות חדשות