המודה האחרונה

חנות אתא ברחוב אלנבי בתל אביב, 1947. צילום: יעקב רוזנר, ארכיון קק"ל 

אופנה אולי נדמית לא אחת כאוסף גחמות משתנות של מעצבים ויצרנים וכתירוץ קבוע להחליף את תכולת הארון, אבל האמת היא שאופנה היא ראי ושיקוף וביטוי לשינויים תרבותיים, חברתיים, כלכליים וסוציולוגיים המתרחשים בחברה. תחשבו רגע על מלחמת העולם השנייה, שהכניסה נשים בצורה מאסיבית לכוח העבודה במערב, ותבינו איך זה שבדיוק אז המכנסיים נהפכו לפריט לבוש לגיטימי ומקובל בקרב נשים.

גם בישראל, האופנה והשינויים בה, תמיד שיקפו את הזמנים והשינויים, החל במיתוס הנערות עם הקוקו והסרפן לפני קום המדינה, שטמנו בחזה פרבלום (אם אפשר להכניס חולצה מתחת לסרפן, כנראה שאפשר להטמין גם פרבלום, לפחות לתפארת השיר), ועד זו שהולכת בתלבושת אחידה לגימנסיה של שנות ה-70 בשיר של אריק איינשטיין - הבגדים משקפים ומהדהדים תקופה ואווירה חברתית, מידת חשיפה לעולם, מצב כלכלי, קודים, מעמד וכן הלאה.

אם בראשית ימי המדינה היה הצבר, החקלאי/חייל המחוספס מושא לחיקוי, אז ברורה הפופולריות של מכנסי החאקי, הלבוש המרושל וסגנון המדים (ודאי בתקופה של צנע, קיצוב וחשיפה מוגבלת לחו"ל). ובימים שהכול התגאו בישראליות, פרחו יצרנים וחנויות אופנה מקומיות בנבדל מהיום, כשאנחנו חלק מכפר גלובלי קטן, שבו בכל פינה יש סניף של רשת אופנה בינלאומית.

ולא שמישהו רוצה לחזור אחורה באמת בכל הקשור בהופעה ומראה, אבל סיור נוסטלגי קטן בארון הבגדים הקולקטיבי תמיד משעשע. לפניכם עשרה פריטי אופנה, אנשים ומוסדות שהיו ואינם עוד - לא לפי סדר חשיבות או סדר כרונולוגי, ש"יצאו מהאופנה", כנראה לנצח.

• אתא: מפעל הטקסטיל שהיה שם נרדף לפריטי לבוש בסיסיים ואחידי מראה, אותו הקים ב-1934 אריך מולר שעלה מצ'כיה. בשיאו היה המפעל סוג של אימפריה תעשייתית מקומית. ב-1977 הוא נמכר לחברה לישראל וב-1985 נסגר. אבל בימי הזוהר שלו הנפיק המפעל - ששמו הוא ראשי תיבות "אריגים תוצרת ארצנו" - מכנסי חאקי, חולצות עבודה כחולות, תחתונים וגופיות, והיה ספק המדים הראשי של צה"ל. למי לא היו אז מכנסיים של "אתא - לא ידעת?"

• חזיות וו?יט: גם זו הייתה תרומה צרפתית לארון הבגדים הישראלי בשנות השבעים. מדובר בחזיות התחרה הדקיקות, ממש כלומיות, שהגיעו אלינו בשלל צבעים, עם פרח באמצע ובאריזה מלבבת. הן אכן היו התגלמות הסיסמה האלמותית, "ללכת עם להרגיש בלי". הדגם שכבש אותנו, עם הפרח באמצע, הומצא בשנת 1970, ובחלוף 40 שנה יצאה בחו"ל גרסה חדשה שלו, עם אותו לוק, אך בשילוב טכנולוגיות חדישות וחומרים חדשניים.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

• אבג, מצקין, איווניר, שניידמן: היו ימים (הרבה לפני שמישהו חלם פה על רשתות אופנה זרות) אי שם בשנות ראשית המדינה, בשנות החמישים והשישים המוקדמות, שבהן חנויות אופנה מקומית היו הבון-טון. וכך היו פה "מצקין", שהיה יצרן טקסטיל שהתמחה במעילים והיו לו חנויות בתל אביב ובחיפה; הייתה "איווניר" שנפתחה ב-1956 ברחוב דיזנגוף בתל אביב והיו בה שלוש קומות (!) של אופנת נשים וגברים ממיטב תוצרת הארץ, מאלד ודורינה ועד בגד עור וגוטקס; בתל אביב היו גם "שניידמן", שהחלה בחנות אחת שגדלה לרשת; ולגברים - את שיא המודה אפשר היה למצוא באחד מסניפי "אבג" בתל אביב, חיפה או ירושלים.

• גלביה: חלק מהמורשת האופנתית של אחרי מלחמת ששת הימים, לצד הכאפייה. הגלביה, אותה כתונת ערבית רחבה, ארוכה ואוורירית, כיכבה אצלנו בגדול במשך כעשור, עד שזוהרה הועם. קסמה הראשון היה מהסוג ההיפי, ולא היה מי שנסע לירושלים העתיקה של אחרי מלחמת ששת הימים ולא קנה לפחות אחת. אחר כך היא נשארה עוד זמן רב במעמד של שמלת בית. היא נעלמה לה בהדרגה ובשקט, ואת מקומה תפסו הטייץ והטריינינג, עוד שני פריטים נוחים מאוד אבל לא בדיוק מחמיאים. באחרונה חזרו מספר מעצבים לגזרת הגלביה בקולקציות שלהם, אבל - א. זו לא אותה גלביה; ב. עדיין, בשביל ללבוש את הגזרה הזו באמת בסטייל, מומלץ להיות גבוהה ורזה. מאוד.