המחאה, מבט מבפנים

צילום: עמית צינמן 

רגב קונטס הוא איש של מילים ועדיף כתובות, כך הוא מעיד על עצמו בדיבורו הקצוב-מהיר בסרט "חברים" (יום ד', 10.7, ערוץ יס דוקו בלוויין), שבו הוא מספר את סיפורו - ואת סיפור מחאת קיץ 2011 מזווית ראייתו - בגוף ראשון, בדיבור ישיר, גלוי וכן להכאיב לעתים.

תמיד העדיף לכתוב, הוא מספר, כי כשהוא מדבר לא תמיד מבינים אותו, כי הוא מדבר "ממש מהר". כילד, הוא מתוודה, נשלח בגלל זה לשתי פסיכולוגיות וזו שא?בחנה כי באופן הזה הוא יכול מיד לתקן טעות אם הוא פולט כזו - "צדקה. כלפי חוץ אני מנסה לרצות את כולם, אבל עמוק בפנים אני חי חיים אחרים, בודדים", מעיד קונטס על עצמו באחת משורה של עדויות ותובנות אישיות שהוא מביא בסרט, שמאיר באור אחר לגמרי את הכרוניקה המוכרת לכאורה של מחאת אותו קיץ. או כפי שמבטיחה כתובית הפתיחה, התיעוד הוא "נקודת מבט 'אחת בודדת' של איש קצת בודד בפני עצמו".

קונטס מספר איך כל מעורבותו - כמו גם, במידה רבה, המחאה כולה בממדים שקיבלה - נולדה במקרה, ממצוקה מאוד מוחשית, מצוקת דיור. בקיץ 2011 היה רווק בן 35 שגר שמונה שנים באותה דירה שכורה בתל אביב כשקיבל הודעה מבעל הבית כי ההתקשרות ביניהם עומדת להסתיים. בהיותו מחובר למחשב מילדות - הוא והמחשב האישי, הוא מספר, נולדו שניהם ביוני 1976 - שבגרסה בוגרת בת זמננו משמעה חיבור עמוק לפייסבוק, ביטא שם את מצוקתו, וכך יצרה איתו קשר אחת, דפני ליף, שסיפרה שגם אותה מפנים ושהיא הולכת לגור באוהל בשדרות רוטשילד כי אין לה כסף ואין לה איפה לגור.

כך, מעיד קונטס, הגיע לפעילות חברתית, עניין שהיה לו זר מאוד. פעם אחת בלבד בעברו, כנער, צירפה אותו אמו לפעילות של ארגון למען בעלי חיים, בעיקר כדי שלילד - שהיה "שמן ודחוי" כהגדרתו - יהיו חברים. את בעלי החיים לא הצילו, הוא מספר, וגם חברים לא יצאו לו מזה.

קונטס משבץ בסרט קטעים מתעדים של רגעים מכוננים בתולדות אותה מחאה, החל במפגש הראשון בין מי שהיו בהמשך לגרעין הקשה, כמו ליף וסתיו שפיר ויגאל רמבם ואחרים, דרך מסיבות עיתונאים, ויכוחים, מריבות, זמן מאהל, נסיעות ועצרות, עד לעצרת המיליון האחרונה. הוא מגלה את אחורי הקלעים של המחאה, שהדבר הבולט בה הוא הספונטניות והמקריות שבה אירעו, ובעיקר התפתחו, הדברים. "כולם שאלו אותנו 'מה עכשיו?' ולא היה לנו מושג מה עכשיו, אבל כל עוד היינו ביחד, גם לא היה אכפת לי", הוא מתאר את מה שאירע בתום סוף השבוע הראשון במאהל בשדרה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כיוון שעבד בפרסום והיו לו הרבה חברים בפייסבוק, הוא מספר, מונה לקצין הפייסבוק, לאיש שהתבקש לקרוא לחבריו מהעולם הווירטואלי לצאת ולהצטרף למוחים בעולם האמיתי. והוא מודה שהופתע מההיענות.

בכנות ובגילוי לב, שלעתים גם מכמיר לב, הוא מתאר את החוויה הפרטית שלו בתוך כל זה: פעם ראשונה שישן באוהל למעט בצבא, פעם ראשונה שריקוד לא נראה לו מטופש, פעם ראשונה בחייו הבוגרים שהרגיש שיש לו חבר'ה. הוא מספר על כתיבת הנאומים, על הדיאלוג והחיכוכים עם דפני ליף ועל התזוזה שלו יותר ויותר לפרונט, עד שבעצמו נאם משולהב על במת עצרת. הוא מספר על העימותים עם אביו, שבילדותו ניהל עם חבריו "ממשלת ספה" בבית, אבל בהתחלה לא הבין כלל את פעילותו, ובשלב מסוים אף ביקש שיחדל, וכשהחלו להגיע הצעות למעורבות פוליטית, ניסה לשכנע אותו ללכת על זה. הוא מספר על המתיחות שנתגלעה בין מובילי המחאה בגלל הצעות פוליטיות שהחלו להגיע, על שגיאות שעשה, על ההכנות להפגנת המיליון ושכרון החושים של ההפגנה עצמה, ועל הפינוי מהשדרה אחריה וסופה של המחאה.

המאפיין הבולט בראייתו של קונטס את קיץ 2011 וכל הקשור בו הוא הפיכחון. על ראש הממשלה הפגנת המיליון לא עשתה רושם, הוא חורץ. מי שנשבר ובא לקראתו הוא בעל הדירה שלו, שהתרצה להמשיך ולהשכיר לו אותה. והחברות האמיצה שנולדה שם במאהל, בלהט, יזע וסיסמאות? "לזר אולי ייראה שאלה חבר'ה שלי, חברים לנצח. למעשה היינו חברים בפייסבוק, קצת פחות משלושה חודשים, זה הכול... האינטימיות הנהדרת נעלמה ולעולם לא תחזור".

"חברים", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום ד', 10.7, 21:00 (שידור נוסף: 13.7, 22:50). תסריט: רגב קונטס, אריק להב ליבוביץ'; בימוי: רגב קונטס; צילום: רן אביעד; עריכה: אריק להב ליבוביץ'; הפקה: יואב רועה, אורית זמיר. אורך הסרט: 50 דקות