חזרה לבריאות טובה

המחיר של הטיפול בחולי דמנציה

הם שוכחים וכועסים על השכחה. וסביבם מתפתחת מערכת התמיכה – שלא תמיד מחזיקה מעמד. סדנאות מיוחדות לתמיכה בבני משפחה שמטפלים בחולים דמנטים
עדי כץ 14/12/16
המחיר של הטיפול בחולי דמנציה
כל עוד אני עומדת על הרגליים, אמשיך לטפל בו. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

בוקר אחד התעורר בעלה של מלכה שקולניק, הביט בה ושאל: "איפה מלכה?". "מיד נדלקה אצלי נורה אדומה", היא מספרת. "קישרתי את זה להחלטה שלו חודשיים קודם, להחזיר את רישיון הנהיגה. הוא לא הסביר אז למה, אבל הבנתי שהוא התחיל להרגיש מבולבל בכביש, וזה אדם שעבד כל חייו כנהג באגד".

 

היום, שמונה שנים אחרי, שקולניק בת ה-80, נושאת על כתפיה את הטיפול התובעני בבעלה, שאובחן מאז כחולה באלצהיימר. "זה מייאש וזה מדכא", היא אומרת, "למרות שאני מאוד חזקה. 58 שנים ביחד, זה לא הולך ברגל. זה אדם שנתן לי חיים טובים וכל זמן שאני עומדת על הרגליים, אמשיך לטפל בו".

 

אחת הדרכים של שקולניק להמשיך לתפקד במצב הלא פשוט ולשמור על שפיות היא השתתפות בסדנאות לבני משפחות של חולי דמנציה, שמקיימים "שירותי בריאות כללית", גם בעיר מגוריה רמת גן. "עברתי כבר כמה סדנאות", היא מספרת. "אני מקבלת שם המון טיפים וידע, על המחלה, על ההתנהגות שלי. איך להקל על עצמי, איך להמשיך את חיי ולא להיכנס לדיכאון. יש לי שם גם אפשרות לשפוך את הלב ולשמוע איך אחרים מתמודדים".

 

הסדנה, בת שבע פגישות, כוללת בין השאר מפגש עם בעלי מקצוע כמו רופא גריאטר, פיזיותרפיסט, עורך דין ותזונאי, המתמחים במחלות דמנטיות ובקשיים שהן מזמנות. מרבית המשתתפים הם בני ובנות הזוג של חולים ולעתים גם ילדיהם.

 

 

כשהחלומות הופכים להזיות

 

"אני מאמינה שהמחלה התחילה בשואה". צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

עד אותו יום מר לפני שמונה שנים, היה בעלה של שקולניק, היום בן 88, אדם פעיל. "הוא היה נוסע למועדון גמלאים, נפגש עם החברים. הוא היה עצמאי לגמרי", היא מספרת. "הוא אמנם ניצול שואה ותמיד סבל מסיוטים. היה מתעורר מחלומות שכלב רודף אחריו או שהוא מאחר לרכבת, אבל אנשי מקצוע אמרו לנו שהמחלה לא משם. אני מאמינה שיש קשר".

 

עם ההידרדרות במצבו, החלו החלומות להפוך להזיות בהקיץ. "הוא היה אומר שהרכבת מחכה לו בחוץ, לפעמים זה היה האוטובוס שמחכה לו ללכת לעבודה. הייתי יורדת איתו בלילות לרחוב, להראות לו ששום רכבת או אוטובוס לא מחכים לו". 

 

בשלב מסוים, כשהעול הפך קשה, רשמה אותו למסגרת יום לחולי דמנציה. "לא רציתי להוציא אותו לגמרי מהבית", היא מסבירה, "החלטתי שכל עוד אני מתפקדת, הוא יגור כאן, אבל הם לא הצליחו להתמודד איתו. היו מזעיקים אותי כל הזמן להרגיע אותו.

 

"אחרי שנתיים הוצאתי אותו משם ולקחתי מטפלת הביתה. היו כמה שהתחלפו, אבל היום יש לי בחורה נהדרת, דוברת רוסית. ממנה הוא מוכן לקבל את כל הטיפול והתרופות, היא מאכילה אותו, מלבישה אותו טיפ טופ כמו שהוא אוהב, מוציאה אותו לטיולים. בנוסף, יש בחור שמוציא אותו בתשלום כל יום לשעתיים. משמיע לו מוסיקה, חדשות, משוחח איתו".

 

גם שני ילדיהם של בני הזוג, מסייעים ככל האפשר. "הילדים הם בשבילי זהב", היא אומרת בהתרגשות, "הם מתייצבים ועוזרים ומשתפים פעולה, בכל רגע שאני זקוקה לעזרה".

 


"המציאות של החולה שונה משלנו"

 

החולה חוזר לעבר, מחפש את ההורים שלו. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

אבל עם כל העזרה, מרבית הנטל, הפיזי והנפשי, נופל על כתפיה. "אני מרגישה את הקושי. קשה לי להירדם בלילה. קשה לי לתת לו תרופות, אבל אני יודעת שבלי טיפול הוא עצבני. הוא יכול לצעוק 'תלכו מפה, תעזבו אותי'".

 

לדברי יעל רייכנטל, גרונטולוגית ומנהלת המרכז לחינוך וקידום בריאות, מחוז דן פ"ת  של כללית, הקושי העיקרי בחיים עם אדם דמנטי הן בעיות ההתנהגות. "יש בעיות סביב האוכל, סביב נטילת התרופות", היא מפרטת. "בעיות של התנהגות אלימה, של חשדנות ופרנויה. חולי דמנציה בטוחים שגנבו להם ולקחו להם. יש קנאה בבן הזוג, שרק יצא רגע לקופת החולים. חזרה לעבר, שאלות כמו 'איפה אימא שלי, איפה אבא שלי'.

 

"המציאות של החולה שונה משלנו", אומרת רייכנטל, "ואנחנו מלמדים את בני המשפחה לשנות את החשיבה, התפישות והחוקים בבית. למשל, לא לנסות לשכנע את החולה שהוא מדמיין או טועה, אלא לזרום איתו ואם צריך גם לשקר, לעגל פינות. אם הוא טוען שיורד גשם ביום קיץ, לקחת מטריה, אם הוא רוצה לבקר את הוריו שנפטרו מזמן, להגיד שהם בחופשה ונלך אליהם ביום אחר. לתת תוקף לרגשות של החולה ולמציאות שהוא חווה.

 

"גם בנושא התזונה, צריך לשנות את ההסתכלות ולגלות גמישות. אצל אדם דמנטי, מנגנון הרעב והשובע משתבש והוא יכול להגיד שהוא רעב חמש דקות אחרי הארוחה. אז לא נכנסים למאבק ונותנים לו לאכול שוב. גם אם הוא יעלה במשקל, אחר כך זה יירד".

 

הסדנאות עוזרות למטפלים להשתחרר מרגשות האשם. צילום באדיבות קופ"ח כללית

 

"קרובי משפחה של חולי דמנציה, מתארים את החיים האלה כבית כלא", אומרת רייכנטל. "אי אפשר לצפות מה יהיה מחר, איך החולה יתעורר בבוקר. שנייה אחת הוא יכול להיות צלול ובשנייה הבאה הוא לא יודע כלום. יש את הפחד שהוא יסכן את עצמו, שייצא מהבית ולא יידע איך לחזור.

 

"הם צריכים להתמודד עם התלות הגדולה של החולה בהם. גם אדם שלא מזהה את מכריו, זוכר בדרך כלל את בן הזוג. הוא נאחז בו ולא משחרר, גם אם יש לו מטפל".

 

בקבוצות התמיכה נותנים תוקף לתחושות של בן הזוג המטפל, שסובלים לרוב מהמון רגשות אשם. "מחקרים מראים שלעתים המטפל נהיה חולה מהנטל המתמשך, ונפטר לפני בן המשפחה הדמנטי", אומרת רייכנטל. "אם המטפל לא ישמור על עצמו, לא יהיה מי שיטפל ואיכות הטיפול תיפגע".

 

"בזכות החיזוקים שקיבלתי בסדנאות", אומרת שקולניק, "התחלתי לשחרר את עצמי. היום אני הולכת לחוג, לשיעור התעמלות, יוצאת עם חברות לבית קפה, בלי רגשות אשמה. למדתי שאני לא חייבת להיות כל הזמן צמודה לטלפון ויכולה גם להגיד לא". 

 

 

לטפל בהורים המזדקנים

 

איך לבחור מטפל

 

לחיות עד 150? זה אפשרי

 

להתמודד עם דיכאון

 

 

תגובות  0  אהבו 

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בבריאות טובה

משקפי מולטיפוקל – מדוע הם כל כך יקרים ומה אנחנו באמת מקבלים תמורת הכסף?

בשיתוףOptiStore

זה לא סוד שמשקפי מולטיפוקל הם לא עניין זול. אנחנו מבינים שאנחנו חייבים לשמור על העיניים...

לקריאת הכתבה
השירות המהפכני שמשנה את עולם הבריאות בישראל

בשיתוף MediWho

אין כמעט מי שלא התמודד עם ניסיון לקבוע תור לרופא מומחה עקב בעיה רפואית דחופה, וקיבל מקופת...

לקריאת הכתבה
הפיתוח החדשני שמקל על מטופלים בצריכת קנאביס רפואי

 

מוגש מטעם Peace Naturals

 

בשנים האחרונות חלה עלייה בשימוש בקנאביס רפואי בגיל השלישי במדינות מערביות רבות....

לקריאת הכתבה
מוטק’ה גם בפייסבוק
למעלה
חזרה