הנכד השתגע: כשהקטנים גדלים

בשנים האחרונות נהיה קשה יותר לגרור את בני ה-19 וה-17 שלי לביקור אצל סבא וסבתא. בילדותם היה בית הסבים בית שני עבורם. הורי יצאו מגדרם כדי לארח את נכדיהם, לטפל, לפנק, לקחת אותם להצגות ילדים ולגני משחקים וגם לשבת בתור אצל הרופא, בעת הצורך.

גיל ההתבגרות של הבנים טרף את הקלפים. הבית של סבא וסבתא כבר אינו מועדון הנכדים העליז שהיה בעבר והאטרקטיביות שלו ירדה פלאים - כמו גם של סבא וסבתא שהזדקנו. כבר לא באים להתארח כאן לכמה ימים בחופש עם בני הדודים והנוכחות הנכדית מצטמצמת לאירועים משפחתיים. גם אז, תוך נחרות בוז ומחאה.

היועצת המשפחתית הדר קוגל, מרגיעה ואומרת שמדובר בתהליך טבעי. "מצד אחד, הסבים מתבגרים ויש להם פחות מרץ ומצד שני, לנכדים המתבגרים יש כבר עולם משלהם. באמצע עומדים ההורים, דור הביניים, שדוחפים את ילדיהם לבקר את סבא וסבתא, כי לא נעים ומוצאים את עצמם כל הזמן נוזפים וגוערים".

איך מתמודדים עם נכדים בוגרים? האם צריך לתווך ביניהם לבין הסבים והסבתות המזדקנים, או לתת לטבע לעשות את שלו? מה תפקיד ההורים בשלב זה, שבו גם ככה משתנים התפקידים והיחסים ביניהם לבין ההורים? ומה קורה כשהמצב דווקא הפוך, וכשהנכדים המתבגרים פונים לסבא וסבתא כאל מפלט מההורים?

"לסבים ולנכדים יש כידוע אויב משותף, שהוא ההורים", אומרת קוגל בחיוך. "כשרוצים לברוח מהבית לאן בורחים? לסבתא. זה המקלט האולטימטיבי. זה לא רחוק מדי מהבית וזה מקום מוגן שבו מקבלים אותך יותר ושופטים אותך פחות".

כיצד אמורים ההורים להתמודד בשינוי היחסים?

אם הנכד כבר לא רוצה לבוא למרק עוף, זה הזמן לגלות מה כן מעניין אותו. צילום: shutterstock

כפי שחוו רבים, החווייה של בני עם סבם וסבתם המקשישים אינה ייחודית. במקום זה, שבו הנכדים מתקשים להתמודד עם "הזקנים" שפעם היו כל עולמם, צריכים ההורים לגלות מעורבות – לטובת כל הצדדים. "כדאי להשתמש בדרך של שיתוף", מציעה קוגל. "להסביר שיש כאן באמת פער דורות ותחומי עניין שונים, ואין לי ציפייה שתזדהה עם התכנים שעולים בבית הסבים, אבל תן להם איזה ליטוף על הדרך, כי הם מרגישים מוזנחים. לעורר אצל הילדים אמפתיה, להסביר שסבא וסבתא מאבדים חברים, שהם יותר מוגבלים, שנעשו קצת אאוטסיידרים. 

"אם האמפתיה לא מתעוררת אצלם והם מסרבים לבקר את סבא וסבתא, או שהם מגיעים אליהם רק כדי לשקוע באייפון, זכותנו לעמוד על דעתנו ולומר שנוכחותם חשובה לנו. אחרי שהמתבגרים יעברו את השלב הזה בחייהם, הם יודו לנו שהתעקשנו".

גם לסבא ולסבתא יש תפקיד חשוב, והשלב הראשון הוא לא להיעלב. "הכי קל זה להיעלב, להתלונן שלא מבקרים אותי ולא מתייחסים אלי, אבל עדיף לבדוק מה עושים עכשיו", אומרת קוגל. "כדאי לעקוב אחר השינוי בעולמם של הנכדים ולהיערך מחדש. אם הנכד המתבגר כבר פחות אוהב לבוא אלי למרק עוף, אפשר להוציא אותו למסעדה או לבית קפה. המפגש והפעילות צריכים להיות מותאמים לגיל וזו לא בהכרח עבודה יותר קשה. לצאת יחד לקניון, לא יותר קשה מאשר להכין ארוחה".

זו יכולה להפוך בקלות למעמסה כספית.

"לא בהכרח. אפשר ללכת גם לגלידרייה או למתחם מזון מהיר. כמובן שסבים עם אמצעים יכולים להציע יותר. לאמא שלי היתה בזמנו בריכה בחצר והנכדים בכל הגילאים, חגגו".

ומה עושים כדי שסבא וסבתא לא יהפכו לכספומט?

"גם זה קורה וברור שאנחנו לא רוצים שהנכדים ילכו לסבא וסבתא כדי 'לחלוב' אותם, אבל זה לא בהכרח שלילי אם זה מגיע מהכיוון של הסבים. במקום לפרש את המעמד הזה כסחטני, כי יש בליבנו על המתבגרים שלנו, צריך לבדוק אולי זו הדרך של סבא להרגיש שיש לו עוד מה לתת. כמובן שאם סכומי ה'שוחד' גבוהים, יש מקום לבדיקה.

בקשו עצה ועזרה מהנכדים. צילום: shuttetrstock

"דרך נוספת שאני מציעה לסבים כדי להתקרב לנכדים מתבגרים ובוגרים, היא לבקש עצה ועזרה. נתקע לך המחשב, אתה זקוק למידע כלשהו, צריך ליווי לאנשהו, בקש מהנכדים. הם כבר לא הילדים הקטנים שצובטים להם בלחי. אלה אנשים צעירים עם יוזמה וכוחות ויכולת לסייע, אבל צריך לבקש. הם ישמחו אם תתייחס אליהם כאל יועצים ותיתן כבוד ליכולות שלהם.

"בכל מקרה, אם כסבא או סבתא בניתם תשתית של יחסים קרובים עם הנכדים לאורך שנים, גם אם התרחקתם, התשתית קיימת. המתבגרים יעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ויחזרו למקורות".

לברוח מאמא לסבתא

הזדמנות להתקרבות בין כל הדורות. צילום: shuttetrstock

מקרה הפוך אך נפוץ לא פחות מתארת מאיה, אשת תקשורת בת 35. "בגיל ההתבגרות התקרבתי מאוד לסבא שלי ז"ל, שגר לידנו", היא מספרת, "הוא תמיד עזר לי מול ההורים. גם סבתא נוספת, שגרה קצת רחוק יותר, הפכה למשענת בתקופה הזאת. אחרי הפרידה הדרמטית מהחבר הראשון, 'ברחתי' אליה הביתה. בפעם הראשונה שרציתי לצבוע את השיער, היא היתה זאת שלקחה אותי". 

אבל לסבא היתה קרובה במיוחד. "הוא התאלמן עוד לפני שנולדתי והוא היה בשבילי כמו הורה שלישי. ההורים שלי נהדרים, אבל הוא היה יותר זמין ונוכח ומעניין. הוא היה איש מאוד חכם, דיברתי איתו על הכול.

"סבא היה ניצול שואה עם סיפור מאוד קשה והנושא של מלחמת העולם השנייה והשואה מאוד קירב בינינו. הוא דיבר על זה לראשונה איתי ואני שאבתי ממנו הרבה. היינו מאוד קרובים עד היום מותו. גם אחרי שעזבתי את העיר ללימודים ולעבודה, הקפדתי להיפגש איתו פעם בשבוע והייתי מתחילה כל בוקר בשיחת טלפון אליו, בדרך לעבודה".

סבא לא תמיד חייב לתמוך, גם כשהוא המשענת נגד ההורים. כשמאיה צבעה את שיערה לכחול, סבא גילה זעזוע. "ההורים שלי לא התרגשו מזה, אבל הוא כמעט חטף התקף לב. הוא היה אדם מאוד ביקורתי ובניגוד להורים שלי, לא היסס להגיד לי דברים. מצד שני, היו דברים שלא זעזעו אותו, כמו עישון ואלכוהול, שחירפנו את ההורים שלי".

הוא גם עזר בכסף?

"מאוד. לי ולשאר הנכדים שלו. הוא נתן לנו 'פנסיה' של כמה מאות שקלים כל חודש והוצאות גדולות הוא תמיד כיסה. אוטו, לימודים, חדר כושר, טיסות לחו"ל. הוא תמיד אמר שבבית שלנו לא ירקדו בגרביים, שזה ביטוי מיידיש, שכוונתו שהאבלים בשבעה, שבה מורידים את הנעליים, רוקדים, כי סוף סוף יקבלו את הירושה. אני יכולה להבטיח לך שאף אחד לא רקד אחרי מותו". 

לכתו של הסבא האהוב הותיר אצלה חלל גדול. "בחודשים הקצרים שבהם הוא גסס בבית שלנו, זכיתי להיות לצידו כל יום. אני הייתי במשמרת בוקר ואמא שלי היתה מחליפה אותי בצהריים. הוא היה עדיין בתפקוד מלא ואלה היו חודשים קשים, אבל אני שמחה שזכיתי להם.

"סבא שלי היה אדם נדיר ולמרות שעברו כמעט שש שנים מאז שהוא מת, אני מרגישה בחסרונו כל יום. זאת לא מליצה, הגעגוע קשה מאוד".  

מנוי לכדורגל: לסבא ולנכד

5 סרטי חובה לצפייה עם הנכדים המתבגרים

הנכדים באים: יום כיף או בילוי מעייף

מדריך הבטיחות לקייטנת סבא וסבתא

הילדים חזרו הביתה? כך תתמודדו

תגידו צ'יז: כך תפיקו צילום משפחתי מוצלח

הצטרפו לקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה