הנשים שמעוררות בנו השראה

צילום: Shutterstock  

התבקשתן לשתף אותנו מי האישה המיוחדת שמעוררת השראה בחייכן. נשים רבות שיתפו, והיה מרגש לראות שהרבה נשים מעוררות השראה הן דווקא נשים הקרובות לליבנו ומעורבות בחיינו. מאחר שכל השיתופים היו מרגשים ונוגעים, היה מאוד קשה לבחור את הזוכה. ובכל זאת: למקום הראשון הגיעה חסיה דביר, שזוכה בכרטיס זוגי לספא מפנק. במקום השני - סימי קריאף, שזוכה בקפה ומאפה זוגי.

לפניכם מקבץ שיתופים של הנשים בקהילה:

הזוכה בפרס הראשון: חסיה דביר

האישה שאותה הערצתי הייתה חמותי אידה ז"ל. היא נישאה לחמי לאחר שהתאלמן והיו לו שתי בנות, ונולד להם בן (בעלי, כמובן). הבנות תמיד ראו בה אמא לכל דבר ואהבו אותה מאוד. המשפחה עלתה מסין בשנת 1950. בסין הם היו אמידים וחיו ברווחה ובעושר, וכמובן כשבאו ארצה היו צריכים להסתגל לאורח חיים אחר. חמותי למדה כלכלת בית והייתה למדריכה ביישובי עמק יזרעאל והתענכים. כל מי שהכיר אותה העריך ואהב אותה מאוד. אני הגעתי לביתם בפעם הראשונה ביום ההולדת של בעלי (אז חברי), וכשראיתי את היחס של כל החברים והחברות של בעלי לאמו הבנתי שזהו הגבר שאיתו ארצה לחיות. אידה חמותי אכן הייתה הברכה הכי גדולה שיכולתי לבקש. אהבתי והערצתי אותה כל חייה, וגם ילדי אהבו את האישה החמה והאוהבת שכל כך חסרה לנו.

הזוכה בפרס השני: סימי קריאף

האישה שמעוררת אצלי השראה היא ביירון קייטי עם שיטת "העבודה" .שיטה פשוטה, יעילה ועוצמתית שבאה לשחרר מחשבות שליליות והתמודדות עם מחשבות שגורמות לנו סבל. בספרה "לאהוב את מה שיש", מספרת ביירון את סיפורה האישי, סיפור חיים קשה שממנו היא צמחה.

באמצעות ארבע שאלות שאנו שואלים את עצמנו אנו מבצעים חקירה פנימית, שגורמת לנו לקבל ולא לשפוט. למדתי את השיטה שלה בהרחבה, והשתתפתי בסדנה של אריק, מיישם השיטה בארץ. לי השיטה מאוד עזרה בהבנת הדברים והצליחה לשנות את הדרך שבה אני רואה את עצמי, את הסובבים אותי ואת החיים בכלל. עבורי ביירון קייטי היא מורת דרך בחיי.

אפרת7

הייתי בת זקונים למשפחה מאוד ענייה בת תשעה ילדים והתייתמתי מאבי בגיל 7. למרות שישנן נשים גדולות בהיסטוריה של עמנו ושל עמי העולם שאפשר לשאוב מהן השראה לתוך חיי שלי, אין לי ספק שאמי, שחינכה אותי, גידלה אותי על תרבות של אמת, מסירות, אהבה (כבת זקונים הייתה "טורפת" אותי מאהבה) - וכל זה התבטא כשראיתי אישה אשר עבדה כמעט סביב השעון בימים של אז, כשכיבסה בידיים בתוך פיילה (קערה), כשגיהצה במגהץ של פחמים, כשעבדה בחוץ כמבשלת במסעדה, ובשעות של אמצע הלילה הייתה עומדת ליד הפתילייה ומבשלת לבני המשפחה ממצרכים ככל שידה יכלה להשיג ושמרה את האוכל בתוך גיגית עם בלוק קרח ששט בה. גם בבגרותה המשיכה לעזור ללא לאות עם נכדיה הרבים.

כתוצאה מכך משתדלת אני כיום להתנהג עם צאצאי לאור האור שהאירה היא את דרכי.

מינה גבע

אני שמחה לספר על אישה מיוחדת שנותנת לי השראה. זאת סימה מזור - חברת קהילת מוטק'ה שאותה הכרתי לפני כארבע שנים. לסימה סיפור חיים מעניין כרקדנית, כוריאוגרפית ואמנית. היא טיילה עם בעלה המנוח בעולם על יאכטה, ועד היום היא עוסקת באמנות ומעבירה שיעורי ריקוד.

היום סימה מוכרת במוטקה בעיקר בקהילת הצילום, עם צילומי הטבע ובעלי החיים המרהיבים שהיא מפרסמת, ומקבלת תגובות נלהבות.

אני רוצה לספר על פגישות של חוג ספרות בהשתתפות חברים ממוטק'ה שהתקיימו במגדלי הים התיכון נורדיה ששם היא מתגוררת כבר שנים רבות. הרעיון של חוג הספרות עלה בפגישה של כמה חברות בביתה המדהים המוקף צמחייה צבעונית ופסלים מעשה ידיה, וכל אחת קראה קטע קטן שכתבה. סימה האמביציוזית לא נחה ולא שקטה עד שארגנו בנורדיה חדר חדר רחב ידיים ובו כיסאות מסודרים בחצי מעגל. הרבה חברים וחברות הגיעו, ומלבד קריאת טקסטים, היא תמיד הפתיעה בביקור של אמן או שניים שגם הם כמובן ממוטק'ה - יוסי לוי שהכין סידור ירקות ופירות מדהים, לוז שקרא מספר שיריו, וריקוד "בולרו" של רוול שסימה רקדה עטופה בצעיפים.

ג'ודי פז-רוטנר

היא תמיד דאגה לי, בוטחת בה ובאהבתה. גם היום, שבגרנו ואנו בגיל זקנה, עדיין יש לי אליה הערכה והיא מעוררת בי השראה - אחותי היחידה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

דליוש המטיילת

אני מעריצה את הסבתא ז"ל של בעלי. בתחילת המאה הקודמת היא היתה אלמנה ואם לשמונה בנים ובנות ברוסיה. שניים מבניה נאסרו באשמת היותם מורדים בצאר. לילה אחד היא לקחה בקבוקי וודקה והלכה לבית הסוהר, השקתה את השומרים, גנבה מהם את המפתחות ושחררה את ילדיה. באותו לילה ברחו כולם מרוסיה, כשעל גבה צרור תינוק בן שנה, והוא האבא של בעלי. הם שינו את שם המשפחה בדרך והגיעו לנמל אמסטרדם. שם עלו על אונייה שלקחה אותם לניו יורק. הם נכנסו דרך אי הדמעות ויצאו לחיים חדשים בארצות הברית. זה לא היה קל, אבל היא, בעזרת הילדים הגדולים, הצליחה לפרנס את כל המשפחה. כולם רכשו מקצוע של עבודת כפיים, והדור השני ואילך, זאת אומרת מבעלי, כולם כבר היו אקדמאים. בהתחלה המשפחה גרה בברוקלין, ואחר כך התפזרה ללונג איילנד ולפילדלפיה. חלקה נשאר בני יורק. זה גם סיפור אופייני ליהדות ארצות הברית.

אלינוער

סבתי שלימדה אותי שהכול מתחיל מהלב, קוקו שאנל שהעיזה לצאת נגד השמרנות ואלינור רוזוולט שלחמה למען זכויות האדם כבר אז.

אז מה אם יש לי שלוש?

מרים

האישה שעוררה השראה בחיי היא אמי עליה השלום שהלכה לעולמה בגיל 89. היא חזרה מהמועדון, אמרה שהיא לא מרגישה טוב ולאחר מספר ימים הלכה לעולמה. לא סבלה ולא גרמה לנו לראות אותה דועכת. אני מאמינה שהדרך שבה היא צעדה בחייה הביאה אותה לסיים כך את דרכה.

היא היתה אשת חברה בחו"ל, וכשהגיעה ארצה וקיבלה אוהל הייתה כותבת שהיא גרה במקום קסום שאפשר לראות את הכוכבים בשמים. היא השרתה עלי כבת יחידה אופטימיות, הסתדרה תמיד עם מה שיש, וכיוון שהייתה מוכשרת -  מכל סמרטוט עשתה יצירת פאר. וכשלא היה שפע הכינה מטעמים מהמעט שהיה.

תמיד חייכה, תמיד שרה וזמזמה, הפכה את הלימון ללימונדה גם כשהחיים היו מאוד קשים. הייאוש לא היה בלקסיקון שלה. היא הייתה חברה טובה, אשת שיחה, לא התערבה, אך הייתה מעורבת בכל הנעשה סביבה. תמיד היא שמרה על עצמה כי אצלה המוטו היה: "אוהבת אותך יותר מדי כדי ליפול למעמסה".

היא הייתה אהובה ורצויה וכולם אהבו אותה ואת קרבתה.

זה מה שהיא השאירה לי. את האהבה לחיים ולדאוג לעצמי כדי ליהנות מכל רגע ולא להעציב את היקרים האהובים עלי.

רוצים לקרוא את כל השיתופים? היכנסו לקהילת נשים