הסיפור שמאחורי הסיפור

צילומים: גדי דגון 

"פרוסט/ניקסון", המחזה שכתב המחזאי הבריטי פיטר מורגן, משתייך לז'אנר שסנובים של תיאטרון נוטים לזלזל בו - מחזאות או תסריטאות שנסמכת על היסטוריה עכשווית, בעצם על דיווחים בכלי התקשורת ("כל אנשי הנשיא" האמריקני, "גורודיש" או "פולארד" הישראליים למשל).

בנבדל מיצירות שכמו נלקחו מכותרות עיתונים (ודומה יותר ל"כל אנשי הנשיא"), "פרוסט/ניקסון" עוסק ביצירת הכותרת עצמה, בסיפור שמאחורי הסיפור העיתונאי, בהשתלשלות האירועים ובהתמודדות האינטלקטואלית בין פוליטיקאי לעיתונאי שכל אחד מהם ביקש לעשות לעצמו תיקון במפגש הזה, והתוצאה הייתה סדרת הראיונות ב-1977 של דיוויד פרוסט הבריטי עם ריצ'רד ניקסון, הנשיא האמריקני לשעבר שהתפטר וזכה לחנינה על פרשת ווטרגייט, סדרה שזכתה לרייטינג שיא ובה לראשונה הודה ניקסון באחריותו ובאשמתו בפרשה.

"פרוסט/ניקסון" הוא לכאורה מחזה למכורים לתקשורת ולפוליטיקה, אבל בעצם זה סיפור על התגוששות אנושית בינאישית, סיפור על קרב מוחות בין שניים שחייבים לנצח ויודעים שרק אחד יוכל. בגרסה הקולנועית (עם פרנק לנג'לה המעולה כניקסון) קיבל הסרט אופי של כמעט מותחן פסיכולוגי, ממד שדי נעדר בעיני מההפקה הבימתית, אשר על אף זאת נותרת מרתקת וקצבית. לכך תורמים מבנה המחזה, המדלג בין שני הצדדים כמו בין שתי פינות המתאגרפים בזירת אגרוף, השימוש באמצעים שמחברים את הבמה לזירת ההתגוששות האמיתית - אולפן טלוויזיה (השימוש בווידאו-ארט, התפאורה), וכמובן - הביצוע, השחקנים.

וזו בעצם הצגה לשניים, לשני שחקנים שמגלמים את שני הגיבורים, ריצ'רד ניקסון ודיוויד פרוסט, שתי דמויות שונות זו מזו כשני קטבים. ניקסון החשדן, המריר, התככן, הקפוץ, ומולו פרוסט חובב החיים והנשים, בעל התדמית הקלילה, השרמנטי במוחצן. העיתונאי מול הפוליטיקאי, הבריטי מול האמריקני. האיש שחי טלוויזיה ומולו האיש שניגף ונפל בטלוויזיה - פעמיים בעצם, בפעם השנייה במפגש הזה (ניקסון הפסיד לקנדי בעימות הטלוויזיוני במרוץ לנשיאות ב-1960 בשל הופעה גרועה ומיוזעת). שני אנשים שהונעו ממניעים שונים, שפעלו במערכות ערכים שונות ובזירות שונות עם חוקי משחק שונים.

עוד על תיאטרון:

במלחמה כמו במלחמה 

מה יגידו הילדים 

עבודה אנגלית

קסמי הכפר