הסרט על האיש שלא רצה להיות בסרט

"שפתיים חתומות", שם סרטו התיעודי של ירין קימור שיוקרן ביום ב' (12.11) בערוץ 1, מרמז לא רק על מאפיין מרכזי של מושא-מושאי הסרט, אלא גם על המכשלה המובנית שבו: גיבוריו - יצחק (חקה) חופי, שהיה ראש המוסד, כמו גם חמישה ראשי מוסד נוספים בעבר ועוד בכירים בו, והמוסד עצמו כמובן - הם אנשים וגוף שהשתיקה לא רק יפה להם, היא דרישת קדם לתפקודם התקין. ואולי משום כך, משום שכנראה לולא היו כאלה לא היו שם בכלל, האנשים הללו - גם שנים אחרי שיצאו לפנסיה ומבין הצללים - שיכללו את השתיקה לדרגת אמנות כזו שגם כשהם מדברים, הם אומרים די מעט. וכשמדובר בסרט תיעודי, שאמור לשפוך אור, לחשוף, להציג מידע ופנים לא מוכרים וחדשים, זה קצת בעייתי.

הסרט, על פי הגדרתו, נועד להציג את דמותו של יצחק (חקה) חופי, היום בן 85, שהיה בעבר ראש המוסד, אחרי שהגיע בקריירה הצבאית לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. חמישה ראשי מוסד לשעבר אחרים - לפניו ואחריו - התייצבו בפני המצלמות כדי להציג ולפענח את דמותו ואת פועלו של חקה, בסגנון ובדרך ההולמת שתקנים קפוצי שפתיים שיש להם סיבות מקצועיות טובות לקמץ בדיבורים. עוד חברו אליהם מתוך הארגון - שבעיקר את התנהלותו ומפעלו שם ביקש הסרט לגולל - ראשי אגפים, ראשי יחידות, בכירים ולוחמים, שחלקם מופיעים בשמות בדויים ובצילומים מוצללים-מפוקסלים. וישנם גם כמה עיתונאים מומחים, אנשי אקדמיה ואחרים, על תקן פרשנים ומסבירים.

חופי, אגב, מודה בפתח הסרט שלו היו הדברים תלויים בו - הסרט לא היה נעשה. ואכן, לא אחת לאורך הסרט, כשהוא נראה יושב לצד מי מעמיתיו הדוברים או כשהוא עצמו משיב לשאלה, הוא נראה כמי שכפאו שד והיה מעדיף, אפילו עכשיו, לחבוש איזו פאה ולהיבלע בהמון הסוער באיזו מדינה שאין לנו שום יחסים איתה.

קימור מזגזג בביוגרפיה של חופי, מדלג ממבצע אחד לאחר, מיעד למטרה; פה מתעכב על שיטות הניהול והמנהיגות שלו (הכין או לא הכין סלט עם הלוחמים בדירה ההיא?), שם מביא הצצה חטופה לעימות, כאן מדגיש את תרומתו להתוויית מדיניות ושם את התנהלותו מול מנהיגי המדינה. המצוד בעולם אחרי פושעים נאצים, המרדף אחרי רבי מחבלים; העלאת יהודים מאתיופיה, חלקו של המוסד במבצע אנטבה; סיכולים ממוקדים, מסעות חשאיים למרוקו בדרך להסכם השלום עם מצרים; פרשת לילהאמר, הכור בעיראק, המעורבות בכורדיסטן ועוד.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

וישנה ההתייחסות לחופי שמיסד מערך מיון והדרכה קפדני, שהכניס למוסד מחשוב, שהיה גם מפקד וגם ראש ועד העובדים וגם העובד הסוציאלי שלהם. כסוג של איזון, או אם תרצו השלמה לדמות השקולה-מאופקת שמשרטטים עמיתיו, מעידה בתו, הילה הופשטטר, על אב חם, "איש של רגש בצורה מאוד עוצמתית".

האמירות, ההסברים והתשובות לשאלות מעידים במידה כזו או אחרת על חופי, אבל לא פחות מכך - ואולי יותר - על האנשים הללו, סוכני וראשי המוסד, שבהקשרים אחרים (בהם הם אינם נוכחים) כה מסעירים את הדמיון. טון הדיבור, בחירת המילים, צורת ההתנסחות, ההופעה, המבט, הצחוק הכבוש והחיוך המובלע - כולם מספרים משהו שהוא מעבר לנושא הישיר שלשמו התכנסו. הם סוג של עדות מעצם הנוכחות על האנשים הללו. זה מסקרן, מעניין, וכל מסקנה היא כמובן על אחריות הצופה בלבד. את הכול עוטף קימור בקריינות רווית פאתוס וניסוחים נמלצים, שנשמעים מעט ארכאיים.

בגלל האילוצים (סודיות, חשאיות) והמגבלות (צנזורה), הסרט דומה קצת לארוחת טעימות שיותר פותחת את התיאבון מאשר משביעה אותו, ובעיקר - מזכיר שוב עד כמה פעילות חשאית בכלל והמוסד בפרט הם נושא מסעיר, מושך ומרתק לנצח.

"שפתיים חתומות", ערוץ 1, יום ב', 12.11.12, 21:00. תסריט ובימוי: ירין קימור; עריכה והפקה: דורית סטריק; צילום: עדי ששון; עריכה: ויקה שור, ציפי רז. אורך הסרט: שעה ו-28 דקות