הצגה: המאהב

"המאהב". צילומים: ז'ראר אלון 

"המאהב", המחזה שיצרו שחר פנקס ושיר גולדברג לפי ספרו של א.ב. יהושע בתיאטרון הבימה הוא עוד מימוש של הפיתוי התיאטרוני הגדול: לתרגם ספר מוצלח להצגה טובה. מי שקרא את ספרו של א.ב. יהושע (ומי שלא - מומלץ לו בחום), יסכים ודאי שזה ספר שמשאיר סימנים בנשמה. קראתי את הספר כשיצא, ונשביתי. גם עכשיו, כשהלכתי לראות את הגרסה של פנקס וגולדברג לספר, ולמרות שלא זכרתי הרבה פרטים, זכרתי את התחושה שהותירה בי חווית הקריאה, את הסימנים שנחרטו בי אז.

הקשיים בהעברת סיפור ממדיום ספרותי לבימתי ברורים וידועים, ולא ציפיתי לקבל את אותו הדבר רק בפורמט אחר. כן ציפיתי לחוויה רגשית מקבילה: ציפיתי להתרגש, לחוש סימפתיה, אמפתיה, אולי הזדהות; לגעת לרגע באווירה הדחוסה והטראומטית של המלחמה ההיא, של המקום שהיה פה פעם. "המאהב" בגרסה הבימתית הנוכחית שלו מכיל אי אילו מעמדים ותמונות יפות, אבל בשום שלב לא יצרה בעיני ההצגה חוויה באמת נוגעת או מרגשת.

עת דודים

הדג מסריח מהראש

הרשות לחיות, הזכות למות