הצד השני של המציאות

צילום: ז'ראר אלון

הרבה דיונים אקדמיים מוקדשים לשאלת תפקידו של תיאטרון, בעיקר רפרטוארי, למטרותיו ולמידת כוחו והשפעתו על הקהל (לעומת מידת תלותו ומושפעותו מהלכי רוח בציבור). "לא אשנא", הצגת היחיד שכתב וביים שי פיטובסקי לפי ספרו של ד"ר עז א-דין אל-עייש, היא הוכחה לכוחו וליכולתו של תיאטרון להעלות לסדר היום נושאים כאובים, להציב בפני הקהל מראה מפוכחת ואכזרית, לעמת את הצופים עם מציאות קשה שביומיום קל כל כך להתעלם ממנה, לדלג מעליה. ונכון שאולם 4 של הבימה הוא קטן ונטוע עמוק בבועה התל אביבית, אבל הקהל הממלא את האולם הזה יושב קשוב לסיפור ואינו בורח ממנו, גם כשהוא מזעזע, כמעט לא ייאמן באכזריותו, ומאיר את מציאות חיינו, את כולנו, באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה.

ד"ר עז א-דין אל-עייש הוא הרופא הפלסטיני שאיבד שלוש מבנותיו ואת אחת מאחייניותיו בהפגזה ישראלית במבצע עופרת יצוקה. הוא הרופא שהתמחה ועבד ויילד בבתי החולים סורוקה בבאר שבע ושיבא בתל השומר (בית החולים שבו טופלו בנותיו שנפצעו במבצע עופרת יצוקה), הרופא שזעק באוזני ידידו, העיתונאי שלומי אלדר, את אימי ההפגזה, המוות והדם בשידור חי, בעת שהתחנן בפניו להפעיל קשרים וידידים כדי להפסיק את האש ולחלץ לישראל את הפצועות. הוא האיש שנולד במחנה הפליטים ג'בליה ובכוח רצון, נחישות ואופטימיות בלתי נגמרת הוציא את עצמו ממלכוד חיי מחסור ועליבות שם, הלך ללמוד רפואה ובהשתלמויותיו הגיע עד הרווארד.

הוא הרופא שעמד חסר אונים כשהרפואה לא הצליחה לסייע להציל את אביו ואת אשתו מסרטן. הוא האיש שכל חייו והתנהלותו הם התגלמות האמונה באדם, בדו-קיום, בשלום; איש שלא ניגף ולא נשבר ולא שונא, גם היום, גם אחרי הכול. הוא אדם שחייו היו סוג של חיי איוב, ולמרות הכול הוא לא נכנע לפסימיות. אל-עייש של המחזה מספר לקראת סופה של ההצגה שהוא נשאל לא אחת איך זה שאינו שונא את הישראלים. ועל כך הוא משיב לשואלים, "איזה ישראלים אתם רוצים שאשנא?" ומונה בזה אחר זה ישראלים שהם חבריו, עמיתיו, שותפיו, שהיו חלק ממסע הלמידה וההתבגרות שלו, שלנצח יהיו קרובים אליו והוא אליהם.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

אל-עייש הוא אדם יוצא דופן עם סיפור חיים שלא ייאמן. מידת הסבל שספג לאורך השנים, ההתעמרויות והקשיים לסוגיהם שהצליח להכיל ולהתגבר עליהם, הטרגדיות שידע להתמודד איתן, יכולתו לנוע בין העולמות השונים בחייו, מעידים על אישיות חזקה, מעוררת השתאות והתפעלות. אל-עייש הוא גם האיש שהצליח בעצם העובדה שסיפר את סיפורו כפי שסיפר, מנקודת ראותו ועל פי השקפתו, לתת לנו, הישראלים, לראות את המציאות מהצד שלו בלי הנחות, אבל מתוך הבנה וסובלנות ופתיחות, בלי שנאה ונקמנות. ההתבוננות הזו קשה, מהפכת קרביים, אבל אפשרית ויותר מזה - רצויה וחשובה.

ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו על האיש וסיפורו, צריך להגיד כמה דברים גם המעשה התיאטרוני, על ההצגה כהצגה. בהיבט הזה, ולמרות נוכחותו של ג'אסן עבאס (שגם מזכיר את אל-עייש), זו הצגה חלשה בהרבה מהסיפור שהיא מעלה. ראשית ובעיקר, היא שבויה במלכודת המובנית של הצגת-יחיד: מעטות כאלה בנויות כך שהן מתגברות באופן משכנע על הכשל המתקיים מראש של אדם אחד העומד לבדו על במה ומדבר, וההצגה הזו אינה ביניהן. ההצגה אינה מספקת שום סיבה מוצדקת או הגיונית לכך שהגיבור בא לספר את סיפורו, וכך היא הופכת - כרבות אחרות בז'אנר - לשעת סיפור למבוגרים. שום דבר בתפאורה, בתאורה ובבימוי שמניע את הגיבור להלך מצד אל צד בחלל הבמה והאולם אינו תורם להצגה או מעשיר אותה באיזשהו אופן. הסך הכול הבימתי הוא דל ומונוטוני, והעובדה שהסיפור כשלעצמו גדול וטעון כל כך אינה סיבה מוצדקת לכך, בעבור מי שבחר להציב את הסיפור במסגרת תיאטרונית.

שורה תחתונה: הסיפור חזק מהכול.

"לא אשנא", תיאטרון הבימה. מחזה ובימוי: שי פיטובסקי, על פי ספרו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש; תפאורה ותלבושות: ניב מנור; מוזיקה: הילית רוזנטל; תאורה: זיו וולושין. משחק: ג'אסן עבאס. משך ההצגה: שעה ועשר דקות, ללא הפסקה