הקריירה החדשה של הלן קיי

אם מישהו מחפש הוכחה חיה ונושמת לאמיתות האמרה "אף פעם לא מאוחר מדי", שיפנה להלן קיי, מבקרת התיאטרון ועיתונאית ה"ג'רוזלם פוסט". בגיל 74 קיי פוצחת בקריירה חדשה של מחזאית, שמחזה היחיד שכתבה, "יונתן", יועלה במסגרת התחרות בפסטיבל התיאטרונטו בחול המועד פסח. בכוונה בחרתי במונח "קריירה חדשה" ולא שנייה, כי זו ממש לא קריירה שנייה לאישה שנולדה באנגליה לאם הולנדית ולאב גרמני, עלתה בראשית שנות החמישים לישראל, עברה בראשית שנות השישים לארצות הברית, חזרה לישראל ומאוחר יותר חיה שנתיים בסין. "אני חושבת שזו קריירה שביעית אולי", מצטחקת קיי. "התחלתי כאחות מוסמכת, מקצוע שעבדתי בו כ-20 שנה. אבל תמיד רציתי להיות שחקנית, אז בגיל 40 החלטתי שאם לא אנסה, אמות זקנה מרירה וגועלית, אז ניסיתי. הייתי שחקנית ובמאית ואחר כך הגעתי לעיתונות ולכתיבה של ביקורת תיאטרון, ועכשיו כתבתי גם מחזה".
הכל התחיל במרפסת, בשש בבוקר
"יונתן", המחזה שכתבה, הוא מונולוג של אישה בשנות ה-70 לחייה, שמוצאת תינוק שננטש בקופסת קרטון על מרפסת ביתה. היא מגדלת אותו באהבה ובמסירות, אבל איכשהו לא מוצאת אף פעם את הזמן לדווח עליו לרשויות. יום אחד, בשלב ההרשמה לגן, הרשויות שמגלות את דבר קיומו לוקחות אותו ממנה, והניסיון לברר מי נטש אותו ומדוע מתערבב בניסיון להבין את הגיבורה שאימצה אותו. ההשראה באה מכמה כיוונים: "יש לי חברה, דון נדל, שחקנית אדירה שכבר שנים אני רוצה לכתוב לה מחזה יחיד. זכיתי גם בנכד מתוק, יואבי, בן ארבע, ואני גרה בקומת קרקע באמצע תל-אביב. יום אחד עמדתי במרפסת בשש בבוקר עם כוס קפה ביד, ופתאום עלה לי בראש הרעיון ל'יונתן' - השאלה מה היה קורה אם אישה בגילי, בת 74, הייתה מתעוררת בוקר אחד ומוצאת במרפסת תינוק. הרעיון הזה, הנכד שלי, העובדה שאני מזדקנת, איכשהו הכול ביחד התחבר לי פתאום וכתבתי את המחזה. זה לא לקח לי הרבה זמן וכשסיימתי, ביררתי מתי הדד-ליין להגשת מחזות לתיאטרונטו והתברר לי שהוא עבר. אבל החלטתי בכל זאת לשלוח. קיוויתי שלפחות יקראו אותו. והנה הוא התקבל".


הבחירה בתיאטרונטו נראתה לה מתבקשת, כיוון שמדובר בהצגת יחיד. והיא לא שוכחת שמדובר בתחרות: "לו הייתי אומרת שזכייה בכלל לא מעניינת אותי, הייתי שקרנית גדולה מאוד. מובן שחלפה בי מחשבה איזה יופי לו היינו זוכים, אבל באמת ובתמים אני לא חושבת על זה ביום-יום. אני רואה בהתקבלות זכות ענקית". להופיע בעצמה על הבמה לא חשבה: "לדעתי אני לא שחקנית מספיק טובה. אני בימאית יותר טובה משחקנית. והרבה שנים כבר לא שיחקתי ואני לא יודעת כמה אני עדיין טובה". מי שתעמוד על הבמה היא חברתה, דון נדל. כן, הן עדיין חברות, גם אחרי העבודה המשותפת. "בהתחלה חשבתי בכנות שמישהו אחר צריך לביים את ההצגה בגלל שהיא חברה שלי. אבל היינו צריכות לעשות פרזנטציה לקבלה, ולזה ביימתי אותה, והיא אמרה אחר כך שאנחנו יכולות להמשיך כי אנחנו מסתדרות מצוין. אז היו לנו כמה ויכוחים סוערים, אבל אנחנו שרדנו וגם החברות. אנחנו בעצם שתי גרוטאות שעושות הצגה". קיי כתבה באנגלית. "זה לא לגמרי מחזה ראשון. בחוג כתיבה באנגליה ב-1966 כתבתי מחזה, אבל הוא היה גרוע מאוד ולכן אני לא מחשיבה אותו". עידו ריקלין תרגם לעברית. "הוא היה המנטור שלי. רוב ההערות שלו היו מאוד במקום. התחשבתי בהן, וזה חיזק את המחזה באופן רגשי ומהותי".
"צריך לגדול, למצוא אתגר, לא?"
מהמעבר מעמדת מבקרת למבוקרת היא לא מתרגשת: "בביקורת שלי אני משתדלת לבחון את ההפקה, לנסות להבין מה הבמאי רצה להגיד ולא לתת ציונים. אם עמיתיי יבקרו אותי באותה רוח, לא תהיינה לי טענות. לא מפריע לי לעמוד בצד השני. צריך לגדול, למצוא אתגר, לא?" היא בהחלט מוצאת לעצמה בכל פעם אתגרים חדשים. "נסעתי לשנתיים לסין ולימדתי שם אנגלית. כולם ראו בזה אומץ יוצא מהכלל, אני לא. ראיתי בזה משהו שנורא רציתי לעשות ולא היה לי כסף, אז זו נראתה לי דרך נורא הגיונית לממש את הרצון", היא מסבירה את גישתה. "אותו דבר הכתיבה. כל השנים אמרתי לעצמי, את לא סופרת, את עיתונאית. כל הסופרים התחילו לכתוב עוד ברחם אמם. אבל אז באיזשהו מקום אמרתי לעצמי, תנסי, מה יכול להיות".
"יונתן", המחזה של הלן קיי בביצוע דון נדל, יועלה במסגרת התחרות בפסטיבל התיאטרונטו בחול המועד פסח

עוד על תרבות:

תיאטרונטו 2009: 15 בכורות

ביקורת ספר: תמונות מחיי הכפר

העונה הבאה של האופרה: חגיגית במיוחד

פסטיבל האביב הבינלאומי בראשון-לציון

ביקורת קולנוע: מילק