הרוגז הוא המקור לחיוניות שלי

גדעון רייכר מתרגז כבר עשרות שנים. לקראת עליית מדור "רייכר מתרגז" גם במוטק'ה, ניסינו לברר אצלו מה עושה כל הרוגז הזה לבריאות. "זה המקור לחיוניות שלי", אומר רייכר בנימה המבודחת המוכרת שלו. "אלמלא הכעסים, הייתי כנראה גווע ונמוג. הכעס יש בו כדי להפעיל את כל החושים. אני תמיד דרוך ושש אלי קרב, בעיקר כשאני רואה את כל העוול שמתרחש בארצנו הקטנה. אין ספק שהפרנסה שלי מובטחת עד קץ כל החיים".

ומאיפה חוש הצדק המפותח?

"זה התחיל מכך שאמי, פולנייה במוצאה שאני הייתי בנה היחיד, שכנעה אותי מאז שעמדתי על דעתי שאני נזר הבריאה ומרכז היקום. כשחזרתי יום אחד מהתיכון עם שבעה 'בלתי מספיק' בתעודה, היא אמרה לי, 'הם אידיוטים ואתה גאון'. כך קיבלתי את הביטחון העצמי, וכבר בטירונות בנח"ל בשנות החמישים, כשהיינו העלובים שבעלובים ואחרי מסע מפרך, הרס"ר, שכולם פחדו ממנו, קרא לנו 'קאקרים', הגשתי תלונה נגדו על כך שהעליב אותי כחייל והוא נקנס. מאז כולם עשו עיקוף קל לידי, כדי לא להיתקל בי.

"תמיד התלוננתי ותמיד עמדתי על זכויותי וברבות השנים, כעיתונאי, התחלתי לטפל גם בתלונות של אחרים. המקרה הראשון שטיפלתי בו היה של אדם שהפקיד את כספו בבנק וגילה שהכסף נכנס לחשבון רק אחרי שלושה ימים. הוא שאל למה בשלושת הימים האלה הכסף שלו עושה רווח לבנק ולא לו.

"הלכתי למפקח על הבנקים ושאלתי מדוע, והוא הסביר משהו על מסלקה וזמן וכו', אבל שלושה ימים אחר כך פורסמה הודעה לעיתונות שבנק ישראל ביטל את 'ימי הערך'. כלומר, אני הקטן מקריית אליעזר, בן של פועל בניין, הצלחתי לשנות את כל חוקי המטבע, והיום הכסף נכנס לחשבון ומניב פרי הילולים מאותו רגע".

רייכר (77), עיתונאי ותיק ומוכר, התגלה בפינת הצרכנות ב"כלבוטק", אז בערוץ הראשון, בשנות השבעים-שמונים, שם פיתח את סגנון ההגשה התיאטרלי וההומוריסטי שלו, גם כשדן בבעיות בירוקרטיות סבוכות. את דרכו העיתונאית החל עוד קודם, ככתב בתי משפט בשנת 1961, ומאז הוא עוסק בכתיבת טורים ומדורים בעיתונים, בהנחיית תוכניות רדיו וטלוויזיה ובהוראת תקשורת.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

"בכל מדיום תקשורתי שבו עבדתי", הוא אומר, "תמיד עניין אותי האיש הקטן, הנרמס על ידי חברות הענק והפקידים ערלי הלב. את חברות הביטוח, למשל, שפעם עד שהיו משלמות למבוטחים את מה שמגיע הנשמה הייתה יוצאת, הכיתי ללא רחם. בתקופה שלי בכלבוטק, כשהיה רק ערוץ אחד ו-90 אחוזי צפייה, שום דבר לא הפחיד כמו הטלוויזיה. בקיצור, אני מתפרנס מסקנדלים, ומאושר כשאני מצליח לשנות דברים".

היה גם ניסיון לעשות את זה דרך הכנסת.

"אכן. פנו אלי לפני חמש שנים ממפלגת הגמלאים לקראת הבחירות לכנסת ה-18, והציעו לי את המקום השני. מאחר שהייתי כתב פרלמנטרי של 'ידיעות אחרונות' הרבה שנים וראיינתי וביליתי במזנון הכנסת ימים וחודשים, עם בן גוריון, גולדה, דיין, רבין, בגין, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן שאגיע למקום ההוא, שיש לי בו חנייה ממילא, הפעם כח"כ, ואפעל למען העם.

"לצערי העם מאס במפלגת הגמלאים. שבעת הנציגים שלה התקוטטו ביניהם בכנסת וקרנם ירדה. כשצעירים מתקוטטים, זה נשמע יפה ומבטיח. הם 'רבים על עקרונות'. כשקשישים מתקוטטים, זה נלעג בעיני המתבונן. הם מצטיירים כנרגנים, וזה לא מוסיף להם חן. אבל גם בלי הכנסת אני ממשיך להתרגז, ואמשיך גם במוטק'ה להתרגז עוד יותר ולהביא מזור ומרפא לחלכאים ולנדכאים".

על מה תכתוב?

"התבקשתי לא לעסוק בצרכנות רגילה, אלא למתוח ביקורת, גם פוליטית וגם חברתית. במאמר הראשון שלי אלחם נגד חומסי המדרכות בתל אביב, הרוכבים הדו-גלגליים, שממש מפחידים אותי, דוחקים את רגלי ומאיימים".

מלבד מפגעים והתרגזויות כאלה ואחרים, רייכר, כיום סב לשבעה המתגורר ברמת השרון, הוא אדם פעיל ואנרגטי ומרוצה מהחיים. "אני נהנה מכל רגע, בייחוד בחצר שלי, שבה אני יושב כרגע וצופה בפרחים המלבלבים ובירק. אני גר בשכונה קסומה בשם 'נווה רום' שהקימו טייסים, והיא שמורת טבע בלב גוש דן. אני אדם מאוד מאושר. כועס, אבל נרגע".