הרעים, הרעים יותר, והעיתונאי החוקר

ברוס דה-סילבה, מחבר המותחן "אי הנוכלים" (שזיכה אותו בפרס אדגר לספר ביכורים), כתב את הספר אחרי שפרש מעבודתו הסדירה, בתום קריירה עיתונאית בת 40 שנה (רובן ככתב סוכנות הידיעות איי.פי). לא מפתיע לפיכך שגיבורו הוא ליאם מאליגן, עיתונאי חוקר מהזן ההולך ונכחד בעיתון מודפס שהולך ומתכווץ ומתקצץ, עיתונאי שמכור-מסור למקצועו, שנשאר תמיד ממוקד מטרה בסיפור שעליו הוא עובד, ולא נותן לשום דבר לעצור אותו (גם לא לאלימות פיזית, לאיומים על חייו ולניסיונות להפלילו), או להסיתו מדרכו (ודאי שלא משכורת גרועה, מחסור חמור בשעות שינה או דיאטה מסוכנת לאולקוס המשגשג בזכות בירה ופיצה).

מאליגן זה כותב בעיתון של העיר פרובידנס ברוד איילנד. הוא גר בדירה עלובה, מתגעגע לכלבתו שנקראת שיכתוב, שגרושתו המציקנית והמרושעת לקחה רק כדי לעצבן אותו (והיא בהחלט מעצבנת אותו, על בסיס קבוע) ומתנייד בעיר במכונית ברונקו ששמה (!) "מזכירו?ת", לא בגלל שהיא המשרד הנייד שלו, אלא על שם סוס מרוצים אמריקני מפורסם (ואכן, דימויים רבים שבעזרתם מאליגן מתייחס אל המכונית לקוחים מעולם הסוסים ומרוציהם, אבל כל זה - כמו עוד דברים בספר - קצת הולך לאיבוד בתרגום).

הכול מתחיל בשורה של שריפות, שמתבררות כהצתות חשודות, באחת משכונות העיר שהיא שכונת ילדותו של מאליגן, שעוד מימיו שם הוא חבר בלב ובנפש עם מי שמופקדת על הלחימה באש, מפקדת כבאים בכירה ותמירה. מאליגן מחליט לחקור מי ומה עומד מאחורי ההצתות, וכיוון שזה רק הולך ומסתבך, זה בדיוק גם מה שקורה לו.

הוא שב ומתעלם מהוראות העורך שלו ללכת לסקר "סיפור חיובי" על כלבה נוסח לאסי שהגיעה לעיר בכוחות עצמה בעקבות בעליה, הוא מקשה על כתב צעיר ומתחיל שהוא במקרה גם הבן של המו"ל שהוא אמור לשמש לו חונך; הרומן שלו עם כתבת הפלילים הכוכבת הצעירה והשאפתנית של העיתון מקרטע, והוא מבלבל לא מעט את עובדת מעבדת הצילום שמחכה שנים להזדמנות להוכיח את כישורי הצילום שלה. וחשוב מכול, הוא מרגיז לא מעט מאפיונרים, נוכלים ושאר רעים, שלא ממש מאושרים מהחטטנות העיתונאית שלו.


שורה תחתונה: מותחן קריא וזריז, עם יתרון (הרבה רוד איילנד) וחיסרון (יותר מדי בייסבול).

"אי הנוכלים" מאת ברוס דה-סילבה. תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת. 269 עמודים. הוצאת אריה ניר

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק: http://www.facebook.com/motke.co.il