השואה של אבא

"שישה מיליון ואחד", סרטו התיעודי של דוד פישר, איננו עוד סיפור של מסע שורשים בצל השואה. מצד שני, משפחתו - משפחת פישר, שכבר נחשפה בעבר, למשל בסרט התיעודי "רשימת אהבה" - איננה משפחה "סטנדרטית" במונחים של סגנון התבטאות, מוחצנות והדינמיקה שביניהם. ובכך, למעשה, כוחו של הסרט, שיש בו קשת שלמה של התייחסויות לאדם אחד, אביהם, קשת של פרשנויות ונקודות ראות שונות לילדות משותפת באותו בית, וחוויה שונה של כל אחד את המסע, את המפגש עם המקומות, עם הזיכרונות ועם המציאות ממרחק השנים.

דוד פישר קרא את יומנו של האב, יוסף פישר, כשהתגלה אחרי מות האב, 12 שנים לפני שנעשה הסרט (לפני כשנתיים). הגילויים שבו, שמצמררים דווקא בשל מה שהוא מיטיב להגדיר "השפה הרזה", הכמעט סגפנית של היומן, לא הניחו לו והוא החל מאז במסע בעקבות היומן, שסיפר את כל מה שהאב מעולם לא סיפר בחייו. הוא אפילו לא סיפר שכתב יומן. דוד צלל, כפי שהוא מעיד על עצמו, ביומן ובתיעוד שבו, ואף נסע לאוסטריה בעקבותיו פעם אחת לבדו (בסרט משולבים קטעים מהמסע ההוא, כולל ביקורו במחנה מטהאוזן).

אחיו הגיבו אחרת. חלק לא רצו לקרוא, או אמרו שאינם מסוגלים. אבל הוא לא הרפה, ובסופו של דבר הצליח לשכנע שלושה - את האחות הגדולה אסתי ואת שני האחים הצעירים ממנו וממנה גדעון ורונאל - לבוא איתו למסע אל אתר המחנה גוזן ואל אתר גונסקירכן, שני מחנות כפייה והשמדה אוסטריים מהפחות מוכרים, שהאב שרד ואשר באחד מהם פתחו בפניהם במיוחד את מבוך המנהרות התת-קרקעיות שאביהם היה בין חופריהן, מנהרות שבהם יוצרו בעת המלחמה אלף מטוסים גרמניים.

שני אלמנטים משובצים בסרט לאורכו, בין קטעי תיעוד האחים במסעם. האחד, קטעים מיומנו של יוסף פישר, בקריינות יבשה נטולת סנטימנטים שרק מעצימה את הזעזוע מדבריו. השני, קטעים מצולמים של צעירה העומדת וקוראת בגרמנית מדף רשימה ממוספרת של סוגי מיתות בזמן המלחמה והשואה. בין לבין מתקדמים האחים פישר, מתווכחים, נזכרים, חולקים, צוחקים, משתאים, מתרגזים, נסערים, עוקצים.

"זו לא יכולה להיות מקריות", אומר רונאל בלב הנוף האוסטרי הפסטורלי של גונסקירכן, "זה לא יכול להיות מקרי, היופי של המקום עם הרשעות שלו. זה למוטט את הנפש עד הסוף." ודוד, המשתאה מול המראה והידיעה הבלתי נתפסת כמעט שמחנה גונסקירכן, שאליו נשלחו יהודים למות ברעב, הוקם בינואר 1945 כשמחנה אושוויץ כבר שוחרר, אומר, "הוא סבל כאן עוד ארבעה חודשים ואז היה בין האחרונים שיצאו כי לא היה לו כוח לצאת. אם מתו שישה מיליון, אז ככה בקלות הוא יכול היה להיות השישה מיליון ואחד".

אסתי פישר זוכרת ילדות "בפריזר": "אני נולדתי אחרי שני ילדים שמתו... אמא אף פעם לא נגעה בי". רונאל טוען, "אני קצת כועס על אבא על זה שהוא חזר, כי אדם שעבר כל כך הרבה לא צריך להמשיך. אני לא אוהב את זה, את המלחמה על החיים", ובהמשך הוא אומר, "אמא וסבתא עברו את השואה ברוח, בנשמה. ואבא בגוף... זה חיבור אחר לחיים". גדעון אומר שהוא "מעריץ את אבא יותר שעבר את כל זה וחי רגיל".

ומתוך היומן מובא הקטע שבו מתוודה האב: "אני בן כלאיים כזה. גם בשמחות אני שם. לא מעט פעמים אני מצטער שנשארתי בחיים ואומר - למה דווקא אני?" ובמקום אחר כתב: "הייתה לי הרגשת אשמה שנשארתי בחיים והיא מלווה אותי כל חיי ואיני מסוגל להשתחרר ממנה. זו גם הסיבה לפסקי הזמן בכתיבה שלי. והמבין יבין".

הרבה קטעים מצמררים יש בסרט המאופק הזה, שדווקא משום כך הוא נוגע במיוחד. ביניהם ישנו קטע שבו מתהלכים בני המשפחה בכפר שהוקם במקום שהיה פעם מחנה ההשמדה וחולפים ברחוב על פני שרידי קרמטוריום שמוסתרים מאחורי מחיצת עץ, מעין אנדרטה מזוויעה-חבויה. "אתה קולט שהם גרים מול קרמטוריום?", שואלת אסתי ומעלה אצלי, הצופה, שורה של שאלות המשך מטרידות לא פחות מכל תשובה שתינתן להן.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

דוד נסע גם לארצות הברית למפגש עם שניים ממי שהיו חיילים אמריקנים בכוח המשחרר של גונסקירכן וחיים עד היום את הטראומות של המפגש הראשוני ההוא (אחד מהם מספר שהוא בטיפול בגלל שאובחן כפוסט-טראומטי), כולל רגשי אשמה על כך שנתנו את מנות הקרב שלהם לניצולים ובכך גרמו למותם, בשגגה שכולה כוונות טובות. כן, גם הם סוג של שורדים.

אל תירתעו: "שישה מיליון ואחד" הוא סרט שמומלץ מאוד לצפות בו, סרט שנוגע בדרך אחרת. מרתק, מאלף, מחריד את הראש והנשמה מבלי ללחוץ אפילו פעם אחת במכוון על בלוטת הדמעות, ודווקא בגלל שהסיפור שלו מסופר מפיהם של בני הדור השני, שספגו כולם ביחד, באותו בית, אבל לגמרי אחרת, את אדי אותה עננה רעילה.

"שישה מיליון ואחד", ערוץ יס דוקו בלוויין, יום א', 7.4 (ערב יום השואה), 21:00. תסריט, בימוי והפקה: דוד פישר; ייעוץ אמנותי: נואית גבע; צילום: רונן מאיו, קלאודיו שטיינברג, רונן שכנר; עריכה: הדס איילון; מוזיקה: רן בנגו. אורך הסרט: שעה וחצי

לפורום ניצולי שואה ודור שני: לחצו