השחקן ג'ון וויט (69) הפך לחב"דניק

השחקן האמריקאי הוותיק ג'ון וויט עדיין תמיר ומרשים כפי שהיה בסרטים שפירסמו אותו בשנות ה-60 וה-70, והז'קט הספורטיווי הכחול הכל-אמריקאי שלו בולט על רקע תמונת השחור-לבן הגדולה התלויה מאחור - תמונה שבה הרבי מלובביץ' מיישיר מבט אל המצלמה. למרות החינוך הקתולי שקיבל בצעירותו, וויט מרגיש בנוח לצד תמונתו של הרבי. הוא מדבר עליו בהערצה ("הוא היה סוג של איינשטיין"), ומפליג בשבחים על חסידי הרבי ועל פעילותם למען נפגעי טרור בישראל. מי שהתפרסם ב-1969 בזכות הופעתו כקאובוי צעיר מטקסס שנקלע לעבודה בזנות בניו יורק, בסרטו עטור השבחים של הבמאי ג'ון סלזינג'ר "קאובוי של חצות", בא לישראל כמעט 40 שנה מאוחר יותר כאורח של ארגון צעירי חב"ד, ומצטרף לפעולות התמיכה שלהם באנשי שדרות, במשפחות נפגעי הטרור ובילדי צ'רנוביל שבאים לישראל. "עכשיו אנחנו נמצאים ברגע מאוד קריטי ומסוכן לישראל, רגע שבו העולם צריך לתמוך בה, בגלל איומים גדולים המרחפים מעליה", הוא מסביר בלהט. "עקב כך, החלטתי שאני רוצה למשוך תשומת לב למה שקורה כאן, לאנשים שחיים פה. בתקשורת העולמית איש לא מדבר על נפגעי הטרור הישראלים, על שדרות, ואני כאן כדי להביע סולידריות ואת האהבה שלי ושל ארצי לישראל. מכיוון שאין לי עוד הרבה שנים, אני מרגיש שאם יש משהו שאני מאמין שצריך לעשותו - כדאי שאעשה אותו עכשיו". [u]
זו לא אותה הוליווד
[/u] וויט חב חלק ניכר מהצלחתו לסרטים הוליוודיים בולטים משנות ה-70 שנשאו מסר אנטי-מלחמתי. את אות הכבוד החשוב ביותר של הממסד ההוליוודי, פרס האוסקר, הוא קיבל לפני 30 שנה בזכות דמות שגילם בסרט "השיבה הביתה" (1978) - דמותו של לוק מרטין, גבר אמריקאי שנפצע בווייטנאם, ולאחר מכן, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, נהפך לפעיל מרכזי בתנועת הנגד למלחמה, שדרשה להפסיק לשלוח צעירים אל הגיהנום הווייטנאמי. שמונה שנים קודם לכן הוא הופיע בסרט אנטי-מלחמתי אחר, "מלכוד 22", שהתבסס על ספרו רב המכר של ג'וזף הלר. אבל וויט שינה מאז את עמדותיו. בניגוד לשחקנים אחרים, הוא פורש בגלוי את עמדותיו הפוליטיות, מבהיר כי הוא תומך במועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין במרוץ לנשיאות ארצות הברית - "המפלגה הדמוקרטית כיום מאוד שמאלנית וכל אחד מהמתמודדים שלה יביא אתו אג'נדה סוציאליסטית שתהיה מסוכנת" - ומודה שאילו הוצע לו היום לגלם את דמותו של לוק מרטין, כנראה היה דוחה מיידית את ההצעה. המסר שנושא כל סרט, לדבריו, הוא אחד השיקולים שמנחים אותו בבחירת הסרטים שבהם הוא מופיע.


"המצב היום שונה מאוד מכפי שהיה בשנות ה-70, התקופה שבה השתתפתי בסרט 'השיבה הביתה'", הוא אומר. "כמו רוב האנשים, גם אני נסחפתי אז לעיסוק הזה בווייטנאם. אילו יכולתי לחזור לימים ההם, לא הייתי בוחר באותה דרך. אבל המודעות הזאת הגיעה רק בשלב מאוחר יותר. היום אני מבין שהתנועה האנטי-מלחמתית הזאת כביכול הונהגה על ידי קומוניסטים, אבל אז לא הבנתי זאת. המלחמה הזאת נגמרה באופן כה עגום, היתה שם כזאת שפיכות דמים, ואני בטוח שאם נצא עכשיו מעיראק, זה יהיה הרבה יותר גרוע". במקביל לשינויים שהוא עצמו עבר, וויט מאמין שגם הוליווד והחברה האמריקאית בכלל עברו שינויים מפליגים מאז שנות ה-70. היום, לדבריו, הכל שונה. "חלק מזה בגלל ההרס הרב שהותיר אחריו הדור של שנות ה-60 - הסמים, האהבה החופשית, הגישה שמעודדת לעשות כל מה שגורם לך להרגיש טוב, הגישה החשדנית כלפי כל מי שעבר את גיל 30. אלה רעיונות לא שפויים, שסחפו את המדינה שלנו באותן שנים. אנשים היו קורבן לתעמולה וכלל לא ידעו שמנצלים אותם. גם היום עדיין נמשך הרומן הזה עם שנות ה-60, יש למשל אנשים שמנסים לקדם עכשיו רעיון להקים מונומנט בוודסטוק - זה כמו להקים מונומנט לסדום ועמורה". וויט, בן 69, אינו מרוצה מהסרטים שיוצאים היום מהוליווד ומותח ביקורת חריפה על הנימה הביקורתית שלהם. "היום סרטים רבים תוקפים את הממשל האמריקאי. פעם זה לא היה כך. כשאני הייתי נער, סרטים הציגו סיפורים חיוביים, גיבורים אמריקאים, אבל בשנים האחרונות זה השתנה. היום הרבה אנשים תוקפים את המדיניות האמריקאית. אני מנסה שלא להשתתף בסרטים כאלה. לא מתאים לי לתקוף את הממשל שלנו, בעיני זה רעל". לו הדבר היה בידיו, הוא היה מציג את החיילים האמריקאים בקולנוע ההוליוודי של שנות ה-70 באור אחר, ולא בנימה הביקורתית שאיפיינה את הסרטים שבהם השתתף אז. "הייתי מציג את חיילינו כמשחררים - תמיד הם היו כאלה. הרי איננו כובשים, אלא משחררים. מעולם לא סיפחנו לרשותנו שום פיסת אדמה ממקום שאותו שיחררנו. הצלנו מדינות רבות מרודנות, ואנשים בעולם צריכים להעריך זאת". המחויבות הזאת היא שהובילה אותו לביקור בישראל, ולוח הזמנים של הביקור הזה מוכיח כי וויט מסור למטרתו: הוא הוא נפגש כבר עם משפחות של נפגעי טרור בירושלים, והמשיך לנמל התעופה כדי לקבל את פניהם של ילדים מאזור צ'רנוביל, אתמול אמור היה לבלות יום שלם עם תושבי שדרות, ובימים הנותרים שלו כאן הוא אמור בין היתר לשמוע על מצב העוני בישראל ולבקר בבית תמחוי. הוא מסביר שהקשר שלו עם צעירי חב"ד נוצר לפני 16 שנה, כשהם איפשרו לו לקיים מסיבת עיתונאים בבית כנסת שלהם בארצות הברית, ומאז הוא נסחף בלהט העשייה שלהם ונרתם לסייע לפעילותם ההומניטרית. [u]עוד כתבות על גמלאים מעניינים[/u]
[u]
נעצר זוג הפנסיונרים ששיגע את אמריקה
[/u]

[u]
מסע הפנסיה סביב העולם
[/u]

[u]
מתנה ליום ההולדת ה-101 - רישיון נהיגה
[/u]

[u]
הפנסיונרים ששיגעו את אמריקה
[/u]

[u]
כוכבים בגיל השלישי: כובשים את העולם מחדש
[/u]

[u]
ברברה סטרייסנד בת 65: שוברת את כל השיאים
[/u]

[u]
יפני בן 75 בדרך לכיבוש האוורסט
[/u]

[u]
תחביב להיט חדש: פנסיונרים דואים ברוח
[/u]
[u]

"גברת טלביזיה" ברברה וולטרס מגלה הכל

[/u] [u]
המהפך של עולם הסרטים בהוליווד
[/u] וויט, שהשתתף בין השאר ב"גברים במלכודת" ו"סיפורו של אלוף", היה מועמד ארבע פעמים לאוסקר: ב-1970 על הופעתו ב"קאובוי של חצות", תשע שנים לאחר מכן על "השיבה הביתה", ב-1986 על "רכבת אל החופש", וב-2002 על תפקיד המשנה שגילם בסרט "עלי". בשנים האחרונות הוא מופיע בעיקר בתפקידי משנה, ובין היתר אפשר היה לראותו ב"היט" (1995) לצד רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו, ב"משימה בלתי אפשרית" (1996) לצד טום קרוז, בשני סרטי הסדרה "אוצר לאומי" לצד ניקולס קייג', ובשובר הקופות "רובוטריקים" (2007). אבל לפני שבע שנים הוא הופיע בתפקיד מפתיע - בסרט "טומב ריידר" הוא שיחק לצד בתו, אנג'לינה ג'ולי, וגילם את אביה בסרט. אז נפוצו שמועות שלפיהן היחסים בין האב לבתו - שנהפכה לכוכבת הוליוודית גדולה לא פחות מכפי שהיה אביה בזמנו - מעורערים זה שנים, וטענו כי ההופעה המשותפת הזאת היתה ניסיון התקרבות ביניהם. אבל זמן מה לאחר מכן החליטה ג'ולי (אף היא זוכת אוסקר, על הופעתה בסרט "נערה בהפרעה") להשמיט את השם וויט מתעודת הזהות שלה, והודיעה כי היא מנתקת כל קשר עם אביה. הוא חולק שבחים רבים לבתו ("יש לה קריירה יוצאת דופן, כישרון גדול, וגם כריזמה שמתאימה מאוד לימים האלה, לזמן הזה, היא לוכדת את דמיונם של נשים וגברים כאחד"), אבל כשהוא נשאל על הבחישה התקשורתית המתמדת ביחסים ביניהם, ניכר בו שאינו חש בנוח לדבר על כך. "הרבה דברים יקרו בחצי שנה הקרובה, אני חושב עליה הרבה, אולי נשב ונדבר על דברים", הוא אומר, אך מבהיר מיד שאינו מעוניין להמשיך ולדבר על הנושא. במקום זאת, הוא חוזר לדבר על אהדתו לישראל - נושא שמיד מפיח להט מחודש בדבריו. כשהוא נשאל על הסרט שפירסם אותו בעולם, "קאובוי של חצות", וויט מבהיר כי זה "הסרט השלם ביותר שעשיתי אי פעם. "מאז העבודה על סרטים השתנתה, אלמנט הזמן חשוב היום הרבה יותר. היום רק בסרטים גדולים באמת עומד לרשות הבמאי והשחקנים מספיק זמן. היום, כשאני בא לאתר הצילומים, אני צריך להיות מוכן לחלוטין, לדעת בדיוק מה אני הולך לעשות, אין זמן לחשיבה ולדיונים. גם בשנים האחרונות עבדתי עם אנשים טובים, אבל העבודה על 'קאובוי של חצות' היתה דבר יוצא דופן. התנאים שעבדנו בהם אז נחשבים היום מותרות". (עכבר העיר)