השחקן שמעביד את הסרטן למוות

עודד תאומי נולד בתל אביב. הוא דור שני לבמת התיאטרון: אביו, מאיר תאומי, היה שחקן תיאטרון "האוהל" (הוא נהרג בפיגוע הידוע כרצח בגן הוואי ב-10 באוגוסט 1947). תאומי שרת בלהקת פיקוד המרכז, ובשנת 1958 הצטרף לתיאטרון הקאמרי וגילם מאז עשרות תפקידים, רובם ב"קאמרי" אך גם בתיאטרון הבימה ובבית ליסין. במחזות השקספיריים הוא גילם את ז'אק ב"כטוב בעיניכם", את יאגן ב"אותלו" ואת ריצ'רד ב"ריצ'רד השלישי". במחזות ידועים אחרים הוא היה ג'ון ב"אוליאנה", טריגורין ב"שחף", ד"ר אסטרוב ב"הדוד וניה", סליירי ב"אמדיאוס", ד"ר סטוקמן ב"אויב העם", נילס בוהר ב"קופנהגן", וילי ברנדט ב"דמוקרטיה", פרופ' היגינס במחזמר "גבירתי הנאווה" ועוד. במחזאות העברית הוא גילם את ישראל קסטנר בהצגה "קסטנר" וכן שיחק ב"כנרת כנרת", "ערפל" ו"צור וירושלים". תאומי שיחק במספר סרטי קולנוע ישראלים, בהם "הם היו עשרה", "חבורה שכזאת", "תעלת בלאומילך" ו"מבצע יונתן". כמו כן השתתף בדרמות הטלוויזיה האמריקאיות "סיפורו של דוד" (1976), "אשה ושמה גולדה" (1982), בסרט הקולנוע "The Long Shadow" מ-1992, והופיע בתפקידי אורח בסרטים "קוד אומגה" (1999) ו"מינכן" (2005).
עוד כתבות על אנשים וארועים שעשו את ההיסטוריה הישראלית


אקסודוס: הספינה שהביאה להקמת המדינה
[/u]


עצורי ההעפלה
[/u]


איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב
[/u]


עיר, גזוז, פנס ומדינה: על ימיה הראשונים של תל-אביב
[/u]


רגע בהיסטוריה: רצח ברנדוט
[/u]


המושבניק שגילה את דרך בורמה
[/u]


המירדף אחרי אורי מילשטיין והאמת ההיסטורית
[/u]


היו זמנים: 60 להקמתה של מכמורת
[/u]


מוזיאון הפלמ"ח: הסמל והמורשת
[/u]


100 שנה להקמת ארגון "השומר"
[/u]


נעמי פולני: האמא של הלהקות הצבאיות
[/u]


חנה מרון חוגגת 84
[/u]


אפרים אילין: האיש שאיפשר את מבצע נחשון
[/u]

מולי שפירא: הזכרתי את הסרט החדש "החוב"- גילה אלמגור, איתי טיראן, יחזקאל לזרוב, נטע גרטי, כולכם מככבים במותחן הזה.
עודד תאומי: זהו סיפור על אנשי מוסד שנשלחו בשנות השישים לתפוס פושע מלחמה נאצי. הם תופסים אותו ומאבדים אותו וארבעים שנה אחר כך כשהם כבר מבוגרים הם נוסעים לחו"ל כדי להשלים את המשימה ולהתמודד עם הפאשלה מהעבר.
ובמקביל, כמו תמיד אצלך, יש כבר עוד פרוייקט בקנה- "החגיגה" בשיתוף פעולה של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון "הבימה" על פי הסרט המפורסם. שם אתה משחק אבא שאונס במשך שנים את שני ילדיו הקטנים. אחרי ההצגה "ציפור שחורה" זו כבר הפעם השניה שאתה משחק פדופיל על בימת התיאטרון. מה יש לך עם התפקידים האלה עודד? יש לך משיכה מיוחד לצד האפל הזה?
שיחקתי לאורך הקריירה עשרות רוצחים, גנבים ורמאים. מקליגולה, דרך ריצ'רד השלישי ועד יאגו. אין לי בעיה לשחק תפקידים כאלו אבל העניין הוא שבכל תפקיד אני מחפש את הדמות הזו בי. מה שהופך את התפקיד הזה לקשה כל כך הוא העוצמות שבחיפוש העצמי. זה בלתי נתפס למצוא בעצמך את הצד של האבא שאונס את שני ילדיו. מצד שני מדובר באדם ולא במפלצת וכל מה שאנושי לא זר לי. כל תפקיד עולה לי בבריאות. אני יכול לסמן את הצרות הבריאותיות שלי לאורך השנים דרך תפקידים ששיחקתי- זה אני. אני כבר חמישים שנה על הבמה עם יותר ממאה תפקידים ראשיים אז הייתי יכול לפרוש ולהגיד שדי, מיציתי. מה שהופך את זה למאתגר בכל פעם מחדש הם אותם הרגעים בהם אני מחטט באזורים האפורים שלי שגם אני עוד לא מכיר. אני בתוך תהליך נורא מורכב. אולי נבין מזה משהו, מהטירוף שלי. שיחקתי במחזה "ביקור הגברת הזקנה", והתפקיד הוא של אדם שיודע שהוא חייב לוותר על חייו כדי לתת למשפחה שלו חיים ובסוף הוא נוסע אל מותו. ואני בשביל עצמי אמרתי "זה תרגיל מעניין!", לעמוד מול המוות ולבחור בו מחוסר ברירה. סוף החזרות, אני מסתכל על החזה שלי ואני רואה נקודה שחורה מאוד חשודה. באתי לחבר שלי, ד"ר טאובה, פלסטיקאי, ואני אומר לו "זו מלנומה?", אז הוא אומר בוא נעשה בדיקה. אמרתי לו שאני בחזרות, ואז עולה עם ההצגה, שאלתי אם אפשר לדחות את זה בחודש. הוא אמר שכן. במשך החודש הזה, הבנתי שהלכתי רחוק מדי. ידעתי שזה מלנומה. החלטתי שזה בגלל זה. כשהגעתי לרופא, ראיתי שבמשך הזמן הזה זה התכווץ. הדבר הזה קטן, במקום לגדול. אני עד היום בביקורת של אונקולוג אבל ברוך השם גמרתי עם המנלומה.

אני מכיר אותך, את אחיך תני, את אמך יפה מיום שעמדתי על דעתי. ההורים שלנו היו חברים, אמא שלי הייתה נוסעת מכפר מלל לתל ? אביב אל אבא שלך שנרצח בגן הוואי על ידי פורעים ערביים. והיות ואתה כאמור בן 70, החיים שלך הרי לא פחות מרתקים מהתפקידים ששיחקת. אתה זוכר באיזה גיל החלטת שאתה תהיה שחקן?
כשהייתי ילד רציתי להיות כל מה שאחי הגדול מתן רצה להיות. הייתי גרופי שלו. מתן אמר כבר מגיל צעיר שהוא יהיה שחקן אז גם אני מיד אמרתי אחריו. כשהוא אמר שהוא יהיה חשמלאי ומהנדס גם אני חשבתי שזה מה שאני רוצה להיות. הייתי בן 5 בגן והגננת הכינה לנו שקיות ורשמה עליהן את השם שלנו ומה נהיה כשנהיה גדולים ועל שלי רשמו "מהנדס". אני זוכר שכשחזרתי הבייתה כל הלילה לא ישנתי וחזרתי בבוקר לגן ואמרתי לה שאני רוצה להיות שחקן. זו הפעם הראשונה שיצאתי מהצל של אחי והחלטתי בעצמי מה אני רוצה להיות ומאז זה לא השתנה.
אני מניח שגם לעובדה שהגעת ממשפחה של שחקנים הייתה השפעה לא קטנה. אתה הרי בן של השחקן מאיר תאומי, שחקן תיאטרון שנרצח בדמי ימיו על ידי כנופיה ערבית באינתיפאדה של שנות ה-40 וגם דוד שלך יאן טימן היה שחקן וזמר ידוע. יצא לך לראות את אבא שלך על הבמה? אתה עוד בכלל זוכר אותו?
ההופעה הראשונה שלי על הבמה הייתה בגיל 3. אבא שלי הופיע בתור מנחה בהופעת ילדים ולקחו אותי לראות אותו בפעם הראשונה. אני נולדתי כמה שנים אחרי שאבא הפסיק לשחק אז לא יצא לי באמת לראות אותו על במה. זה היה באולם מוגרבי, ישבתי בשורה ראשונה, ואבא שלי הצחיק את הילדים. אני לא הבנתי למה כולם צוחקים ונעלבתי שצוחקים על אבא שלי אז התחלתי לבכות. זו הייתה ההופעה הראשונה שלי.
אני זוכר שסיפרת לי פעם שבמובן מסוים הגשמת את החלום של אביך לשחק בתיאטרון "הבימה". הוא הרי לא זכה לעמוד שם על הבמה. מה הסיפור, הקולקטיב של הבימה לא היה פתוח לשחקנים המקומיים?
לא נתנו לו לשחק בהבימה כי הוא לא היה מאסכולת סטניסלבסקי. מצאתי מכתבים שלו בדיו זהב שבהם הוא מפציר שיחשבו שוב ויקבלו אותו. הוא היה יליד בשבילם, נייטיב. נקמתי בהם, בחברי הקולקטיב, כששיחקתי בהבימה את הנרי השמיני של בקט. אני הייתי המלך והם, אנשי הקולקטיב, היו המשרתים שלי. כל כך שמחתי שכל הקולקטיב הם המשרתים שלי. הייתה לי הזדמנות לבעוט בהם על הבמה מול הקהל.
אם אנחנו מדברים על עולם הפנטזיה המפותח שלך, אי אפשר לשכוח את פרק המיסטיקה בקריירה שלך. מעבר למחזות רציניים ותפקידים בלתי נשכחים בתיאטרון אתה יצאת בשנות השבעים עם מופעי טלפתיה שרצו מאות פעמים ברחבי הארץ וזכו להצלחה גדולה. אני מודה שכשאורי גלר חיפש יורש בטלויזיה ציפיתי לראות אותך בתוכנית. עשית דברים די דומים בזמנו, לא?
חס וחלילה. אצל אורי גלר, הכל הוא בלוף. בהופעות שלי הייתי עושה ניסויים עם הקהל והיו דברים שהדהימו אותי. הייתי מנחש מספרי טלפון, כתובות, תאריכים. פעם הופעתי בחבל ימית באולם התעמלות ביום סופה. הדלתות טולטלו, היה רעש נורא של ציפורים. כעבור חמש דקות, כשראיתי שאני לא יכול להמשיך, ביקשתי מהקהל לעשות ניסוי. 'אני אספור עד עשר וכשאגיע לעשר הציפורים תפסקנה לצפצף. שכל אחד מכם יבקש גם הוא מהציפורים להפסיק לצפצף. אם כולנו נרצה יהיה פה שקט'. כשהגעתי לעשר נהייתה דממת אלחוט. זה היה מדהים. אף ציוץ.
נראה אותך עושה את זה היום בקאמרי, בהצגה לפני ילדי בית ספר... אני זוכר שהקהל היה מחביא מפתח אצל אחד הצופים ואתה היית מגלה איפה נמצא המפתח מה שהשאיר את כל הצופים פעורי פה... תגיד עודד, עם יד על הלב, זאת הייתה באמת טלפתיה או שהכל פשוט קונץ ושואו אחד גדול?
אני נורא כעסתי על אלה שעושים מזה שואו. אני באמת מאמין בכוחות האלו, יש אותם בכולם רק צריך להיות מספיק אמיצים כדי לנסות ולהשתמש בהם. בזמנו היה לי סרטן, מלנומה, והופיעה לי במרכז החזה נקודה שחורה גדולה. הייתי לפני פרמיירה ולא רציתי לעבור את הניתוח. עמדתי מול המראה ודיברתי לעצמי ולשומה- אמרתי לעצמי: תשחק עם המוות בתיאטרון, לא בחיים. כעבור שלושה שבועות אני רואה שהשומה מתכווצת. עשו לי ביופסיה שהראתה שהמלנומה נמצאת בתחום הלא מסוכן. ניצחתי את הסרטן.
אני יודע שגם בימים אלה, אתה מתמודד באומץ, כהרגלך, עם מחלת הסרטן, הפעם בשלפוחית השתן. אתה עובר טיפולים קשים. איך אתה מצליח לגייס את הכוחות? גם הפעם, כי אתה ממשיך לעבוד כמו מטורף
. דיברתי מיוזמתי על המנלומה, אבל פה אני קצת נבוך. כי אם אני מדבר על זה, אני רוצה לדבר על זה מנקודת המבט החיובית. אני רוצה לשמש דוגמה לאנשים שזה לא הסוף. אני מאמין שאני אצא מזה בסדר. גם את זה אנצל. כמו שב"מותו של סוכן", הוא הרי בסוף מת. כל המחזה הוא דרכו אל המוות, אז אני עשיתי לי מין תרגיל כזה של "יופי, אני אמות על הבמה." אז זה ידחה את המוות שלי בחיים, ואני אתמודד עם זה עד הסוף. הלכתי שם באמת למקומות אפלים. ופה אני מתמודד עם הדבר הזה בעבודה. זו ההתמודדות הכי בריאה שיכולה להיות.
אני יודע שאתה אמיץ. אבל בכל זאת, איך מגיבים לבשורה כזאת של הרופא?
המחזה שאני עובד עליו עכשיו, "החגיגה", עוסק בהכחשה. יש לי יכולת של הכחשה שהיא בתרגיל. זה לא השפיע עליי רע כל-כך. אני ישנתי בלילה אחרי זה. אמרתי "טוב, נו, אז עוד מכה... אין דבר, נסתדר עם זה גם..." ויש לי סיבה נורא חשובה, אפילו יותר מהתיאטרון, זה הנכד שלי. הוא השמחה האמיתית של חיי. זה האור בהתגלמותו. קשה לתאר את אהבתי אליו. את ההתרגשות שלי לראות אותו. ואני רואה אותו כמעט כל יום. הוא בן שנתיים, אבל גבוה, כמו במשפחת תאומי. קוראים לו עומר.
הטיפולים הקשים לא מפחיתים את קצב העבודה שלך, זה מדהים. אתה עושה הכל.
האמת היא שהטיפול הוא לא קל, אבל הוא לא משפיע כל-כך כמו טיפולים כימותרפיים. יש אנשים שנסגרים בבית, אבל אני לא ככה. אני עוד לפני הסרטן, כל יום חי כאילו הוא היום האחרון של חיי. אני מנסה לנצל אותו, ליהנות ממנו, למצוא את הטוב שבו. ולהאמין.