השקט שנשאר (בפולין)

חזרנו ממסע בפולין, ארץ אבותינו, אשר תודה לאל עלו לארץ עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. ביקשנו לבקר במחוזות ילדותם וגילינו ארץ מופלאה. המרחק מישראל לפולין אינו רב - מטוס משוכלל מגמא את המרחקים תוך כארבע שעות - אבל המרחב התרבותי שונה בתכלית.

בשהותנו באותה ארץ, שמיליוני יהודים חיו בה טרם השואה, גילינו גויים בלבד. פולנים גאים. אין הם מותירים למי שאיננו פולני להידחק לארצם, והתוצאה היא פולניות מובהקת. רק צבע אחד שולט בתוככי הממלכה הקומוניסטית לשעבר: בלונד ועור בהיר. הגרמנים בוודאי מתקנאים בהם. שוטטנו ברחובות ובשווקים וגילינו תופעה מוזרה: אין פרץ ואין צווחה.

קולות רגועים ושקטים. מכוניות אינן צופרות. בחמשת הימים שבהם שהינו בוורשה ובערים אחרות בפולין לא שמענו ולו גם צפירה אחת עצבנית וקצרת רוח. הכל ממתינים בסבלנות ובנחת, גם אם המכונית שלפניהם מתמהמהת.

מדוע הורינו לא נטעו גם בארץ את תרבות הנחת?

 בארץ בפקק כזה היו כבר אלפי צפירות. צילום: Shutterstock

ישבנו במסעדה וחשנו מועקה מסוימת, שהרי הדממה מעיקה. עשרות סועדים, והללו כמעט לוחשים. אין דיבור קולני ורועש ושוב חשנו כי אנחנו בגלות, שהרי בארצנו אם אין ויכוחים קולניים או זעקות שבר בוקעות מהשולחנות הסמוכים, אות הוא כי המסעדה סגורה. גם הילדים מדברים בנחת ואינם זועקים כנהוג במחוזות ילדותנו, כאן בציון. 

ריבונו של עולם, הרי הורינו באו משם, מדוע לא נטעו כאן בארצנו את תרבות התור הרגיעה, הנחת והלחישה? ואם כבר מרעיפים דברי שבח, הרי עוד מידה יפה: במסעדה, המלצר או המלצרית משרתים את הסועדים מראשית הארוחה ועד סופה. בארצנו הברוכה נתקלנו בתופעה רווחת - בראשית הסעודה פוקדים את שולחנך מלצרית או מלצר אדיב, המציגים עצמם בשם, מתעניינים ומייעצים, והתפריט נבנה אט אט. המנות המוזמנות מוגשות על ידי מלצר אחר. מי ביקש את הסלט הזה? הוא שואג. ומי את הקציצה?

ואחרי שעה קלה באה מלצרית או מלצר שלישי: מי מבקש מנה אחרונה? ומי מביא אותה? כמובן רביעי שטועה ותוהה מי הזמין מה. מדוע ריבונו של עולם אי אפשר שמלצר אחד ישרת את אותו השולחן מראשיתה של הארוחה ועד סופה?. לאדוני המסעדות פתרונים. 

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה