השראה: הנשים המנצחות של מוטק'ה

"הילדים כבר היו בוגרים, הכנסה הייתה לי, אז אמרתי 'מגיע לי גם!' "

מי אני: דליה שולמן, בת 73 מהרצליה, גמלאית וטיילת - לאחר שנים של טיפול באמה החולה ובבעלה שחלה גם הוא החליטה דליה לעשות משהו בשביל עצמה, לתכן טיולים מאתגרים במיוחד - ולצאת לדרך.

                                                         דליה שולמן, על קו המשווה בקניה

הסיפור שלי: "נולדתי וגדלתי בתל אביב. בגיל 19, כבת למשפחה דתית למחצה, נשלחתי לניו יורק להשתדך לבחור יהודי עשיר. לקחתי את הכרטיס ונסעתי לארה"ב, אבל לבחור לא השתדכתי. במקום זה, השלמתי תיכון ואחר כך למדתי באוניברסיטה והוצאתי שני תארים. כדי להתפרנס, לימדתי שם עברית בקהילות יהודיות ובהמשך למדתי הוראה.
 

חייתי בארה"ב עשר שנים והתחתנתי שם, אבל הפעם אני בחרתי את הבחור, לא בחרו בשבילי. לא היה לו בית חרושת לשוקולד, כמו לבחור שרצו לשדך לי, אבל הוא היה אגיפטולוג (חוקר תרבות מצרים) מצליח. ביחד עלינו ארצה ועברנו לגור בהרצליה, הבאנו לעולם שני ילדים ואני התחלתי לעבוד כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון.
 

אחרי 20 שנה כמורה וכמדריכת מורים, בגיל 42, נמאס לי ללמד והחלטתי לעבוד בשירות התעסוקה, שם עבדתי 18 שנה.
 

כשהתחילו לעשות קיצוצים בשירות התעסוקה, דרשתי שיפרישו גם אותי. הייתי בת 58 ורציתי הזדמנות לעשות משהו בשביל עצמי כשאני עוד צעירה. הילדים כבר היו בוגרים והכנסה היתה לי, אז אמרתי 'מגיע לי גם'. אחד הדברים שהכי רציתי לעשות, זה טיולים בעולם. אמנם תמיד טיילתי הרבה, גם עם בעלי והילדים, אבל בעיקר בתקופה בה טיפלתי באמי, טיולים הפכו למפלט שלי.
 

בנקודה מסוימת, הרגשתי שאני מתפוצצת והחלטתי לקחת חופש ולנסוע עם המשפחה לקמפינג בכנרת. אמרתי 'שהעולם יתהפך' - ובאמת חזרתי והעולם לא התהפך. למדתי שאני יכולה להרשות לעצמי גם לצאת לנוח מדי פעם. גם בתקופה שבעלי ז"ל היה חולה, הקפדתי לצאת לטייל פעם בשנה."

דליה שולמן, רכבת במבוק, קמבודיה

"היום אני נוסעת הרבה יותר, ליעדים שמעניינים אותי. שקראתי עליהם בספר, שהופיעו בחדשות. באנגליה, למשל, עשיתי טיול בעקבות ספרי ג'יין אוסטין, לפעמים אני נוסעת בעקבות סיפור היסטורי. בקיץ האחרון יצאתי למסע בעקבות הרכבת הסיבירית, אבל בנתיב משלי, דרך מונגוליה, סיביר ורוסיה. אם יש משהו שמעניין אותי, אגיע לשם.
 

אני מטיילת לרוב עם עוד אדם. השותף המוצלח ביותר שהיה לי, היה בחור גיי, צעיר ממני בשנים, שהכרתי דרך מודעה באינטרנט ופגשתי לראשונה שלושה ימים לפני הטיול. טיילנו יחד באתיופיה וזה היה נפלא. הוא היה סקרן לא פחות ממני והשלמנו אחד את השנייה. טיילתי בכ- 68 ארצות. "
 

המסר שלי: דבר ראשון, אין מה לפחד. אנחנו צריכות להיות נעולות על מטרה ולצאת ולהגשים. דבר שני, העולם לא יתמוטט בלעדינו. אנחנו לא צריכות להיות תקועות כל כך במחויבויות שלנו, אלא לדעת לשחרר. חוץ מזה, גם לנו מגיע.
 

נשים שהן מודל לחיקוי עבורי: תמיד הייתי מוקסמת מנשים מבוגרות שפגשתי לאורך הדרך, שהן חבר'מניות ויודעות להשיג דברים ואמרתי לעצמי, שכשאני אזדקן, אני רוצה להיות כמותן.
 

 "לא הייתי מוכנה לקבל את רוע הגזרה"

 
מי אני: רחל פרג'י, בת 65 מקיבוץ כפר המכבי, מטפלת בהתנדבות בילדים מיוחדים - בגיל מאוחר החלה ללמוד חינוך מיוחד כדי לטפל בנכדתה האוטיסטית, שכעת לומדת בבית ספר רגיל וגם - טיילת מנוסה בשעות הפנאי.

רחל פרג'י, בבית קפה באתיופיה

הסיפור שלי: "נולדתי וגדלתי בחיפה, שם נישאתי והבאתי לעולם שלושה ילדים. לפני 28 שנה התגרשתי ועברתי עם ילדיי לקיבוץ. יש לי תואר ראשון בסטטיסטיקה ובנקאות ועבדתי בבנק במשך 37 שנה.
 

לפני שמונה שנים נולדה לי נכדה אוטיסטית. מהרגע הראשון ראיתי שמשהו לא בסדר. היה לה מין מסך על העיניים והיא לא היתה מוכנה שייגעו בה. את האבחנה הסופית נותנים רק בגיל שלוש, אבל ידענו כבר בגיל שלושה חודשים שיש בעיה.
 

לא היה אז כל כך הרבה חומר קריאה זמין, אבל מצאתי כתבות באינטרנט וספרים. הבנתי שאפשר לטפל בילדים כאלה, אם משקיעים, אבל לא היו לי כלים. בעלי המקצוע נתנו כל מיני עצות, אבל הבנתי שאני בבעיה ולא הייתי מוכנה לקבל את רוע הגזרה. החלטתי שאעשה הכול, כדי להביא אותה למלוא היכולות שלה.
 

יצאתי לפנסיה מוקדמת מהבנק ונרשמתי ללימודי חינוך מיוחד למשך ארבע שנים, כדי לטפל בנכדתי. הייתי באמצע שנות ה-50 לחיי והעליתי את הגיל הממוצע בכיתה, אבל כל הסטודנטיות האחרות היו מאוד נחמדות אלי ועזרו. הבנתי שכשיש רצון, אפשר ללמוד בכל גיל.

במקביל ללימודים, התחלתי לטפל בנכדה שלי והשלב הראשון היה המגע. הבנתי שברגע היא תאהב את המגע, יהיה עם מי לעבוד. החלטתי שבתי ואני נישן איתה בלילות לסירוגין ונחבק אותה כשהיא ישנה. כולם אמרו שזה שטויות, שמסוכן לישון עם תינוקת, אבל אני התעקשתי וכך המשכנו שנתיים.
 

כשהיא היתה בת שלוש התחלנו לראות שיפור. באחד הערבים היא 'חיבוקי ולישון' והבנו שיש עם מי לדבר. אחר כך התחילה עבודה איטית. צעד קדימה, שניים אחורה וכן הלאה. הייתי יושבת שעות, מגיל שלושה חודשים ומקריאה לה סיפורים. כשהיא התחילה לדבר, זה היה בתבניות של הסיפורים האלה. זה היה הכלי שלה להביע את עצמה.

היום היא בת שמונה ולומדת בבית ספר רגיל, עם סייעת ומוגדרת כאוטיסטית בתפקוד גבוה. היא מביעה את עצמה, היא מתקשרת וזו תוצאה של הטיפול של בתי, שלי ושל אנשי המקצוע שעבדו איתה. האושר הכי גדול שלי, היה כשהיא אמרה יום אחד, 'סבתא תראי, יש ענן בצורת דרקון שיורק אש'. זה דבר גדול בשביל ילדה, שהדמיון שלה אמור להיות לא מפותח.

רחל פרגי', על אופנוע קרח במסע קרחונים באיסלנד

בנוסף, אני מתנדבת היום בעבודה עם ילדים מיוחדים מהקיבוצים באזור. אני נותנת להורים טיפים ומראה להם איך לשחק עם הילד. אני עושה את זה מכל הלב. פרנסה אני לא צריכה, יש לי פנסיה טובה ולא חסר לי. זה רק בשביל הילדים וההורים.
 

וחוץ מזה, אני לא מוותרת על טיולים בעולם. לפחות כל שלושה ארבעה חודשים, אני לוקחת שבוע או עשרה ימים, דואגת שאחת המטפלות תחליף אותי ויוצאת לטייל ביעדים לא מתוירים כמו קובה, קוסטה ריקה, איסלד, אתיופיה. בתקופה האחרונה התחלתי לצאת גם כמדריכת טיולים, עם ארבעה זוגות שאוהבים לטייל באזור הבלקן."
 

המסר שלי: "אני לא בקטע הזה. מה שעשיתי, היה בשביל המשפחה שלי. לולא הנכדה, הייתי עובדת עדיין בבנקאות. אני עוזרת היום גם לאחרים, בגלל שנחשפתי לנושא בעצמי. לגבי ההסבה המקצועית שעשיתי בגיל מבוגר, אני יכולה לומר שמי שנמאס לו מהעבודה ומחפש משהו אחר, יכול לעשות תפנית של 180 מעלות בכל גיל."
 

נשים שהן מודל לחיקוי: "אין לי מודלים לחיקוי ואני לא מסתכלת על אף אחת. אני מי שאני."
 

"עשיתי חשבון עם עצמי והבנתי שאני חייבת מטרה בחיים"

 
מי אני: מיכל ואקנין, בת 71 מאשדוד, מתנדבת במרכז קליטה ומנהלת הקהילה לחיפוש קרובים במוטק'ה, מומחית באיתור קרובי משפחה וחברים אבודים. 
 

                        מיכל וקנין עם דב חידקל ומשה ראש, אחים למחצה, שבעזרתה התאחדו אחרי 70 שנה

 

הסיפור שלי: "נולדתי באלג'יר למשפחה דתית וכשהייתי בת 12 וחצי היגרנו לצרפת. בשנת 1969, בגיל 25 עליתי לארץ לבד. מאז שאני זוכרת את עצמי, חלמתי לחיות בארץ ולהיות שייכת לעם היהודי. ההחלטה לא היתה קלה. היה קשה לעזוב את המשפחה וההורים מאוד התנגדו, כי בבית יהודי לא מקובל שבחורה לא נשואה עוזבת את הבית.


מכיוון שהייתה לי מטרה ואני טיפוס שאוהב להוכיח את צדקתו, עמדתי על שלי, הצטרפתי לקבוצת צעירים ועליתי ארצה. הקליטה פה לא היתה קלה והיו לי עליות ומורדות, אבל ידעתי שאני רוצה להגיע למשהו ואני אגיע.
 

העבודה הראשונה שלי היתה במרכז קליטה בקריית שמונה, בטיפול בנוער עבריין. היתה לי תעודה של עובדת סוציאלית מצרפת, אבל ידעתי שאצטרך פה להתחיל מחדש ורציתי להראות שאני עצמאית, אז שיניתי כיוון ולקחתי קורס ניהול משק ומטבח בבתי חולים ובתי הארחה.
 

בהמשך עבדתי בבתי חולים שונים כמנהלת משק, אבל ידעתי שזה לא הכיוון שלי. רציתי לעסוק במשהו שכרוך בנתינה. רציתי במיוחד לעבוד עם עולים, כי אני דוברת צרפתית ורוסית ומכירה מקרוב את חווית הקליטה.
 

יום אחד, על דעת עצמי, נכנסתי למרכז הקליטה באשדוד ושאלתי אם יש עבודה. למזלי בדיוק חיפשו יועצת קליטה ועבדתי שם במשך 31 שנה. גם לאחר שפרשתי, כבר 12 שנה, אני מתנדבת במרכז פעמיים בשבוע, בעזרה לעולים וב-2014 זכיתי ב'מגן שרת הקליטה', כמתנדבת מצטיינת. במקביל אני חברה בוועדת איכות הסביבה וחינוך במנהלת הרובע שלי באשדוד ועוסקת בחיבור בין ילדי בית ספר לקשישים בעיר, שזקוקים לחברה ועזרה.

                                                    מיכל וקנין, במסגרת ההתנדבותית באשדוד
 

והכי חשוב, לפני שמונה שנים, הגעתי במקרה למדור חיפוש קרובים באתר הצרפתי Terredisrael והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. מאז אני עוסקת באיתור קרובים וחברים אבודים באתר הצרפתי ובמוטק'ה ורואה בזה שליחות. החיבורים המרגשים בין אנשים שלא התראו שנים, נותנים לי המון סיפוק."
 

המסר שלי: "הכול תלוי בנו. אם אנחנו שלמות עם עצמנו, שום דבר לא יעצור אותנו. כשהבנתי שבעלי ואני לא יכולים להביא ילדים לעולם, לא היה לי פשוט. גם בגלל הסביבה, בעיקר החברה הדתית שבה אני חיה, שלא מקבלת אשה בלי ילדים. עשיתי חשבון עם עצמי והבנתי שאני חייבת מטרה בחיים ומצאתי אותה. זה שאני לא אמא, לא אומר שאני לא שווה. אני מאמינה שתמיד אפשר למצוא דרך לבטא את עצמך ולהתרגש מדברים חדשים."
 

נשים שהן מודל לחיקוי: "אני מתחברת בעיקר לנשים חזקות מהתנ"ך, כמו מיכל בת שאול ודמויות מההיסטוריה היהודית. קראתי הרבה על השואה, גם במסגרת חיפושי הקרובים, ונתקלתי בסיפורים של נשים מאוד חזקות, שעברו את הגהנום ושרדו. זה מראה שאפשר לקום מהעפר ולהמשיך לחיות." 

 בזכות המחלה יצאתי לחיים חדשים