התקשורת הבין-דורית: האם היא גשר, או מכשול, בגיל המבוגר?

"יש לי סבא גנוב" - אומר רועי לאייל. "וסבתא שלי, חבל על הזמן" - משיב לו אייל.
שיח נערים מצוי זה יזכה להרמת גבה, שלא לומר בעלבון, אילו שמעו אותו נשואי השיחה. לגביהם לא קיימת כלל נגישות לאותה עגה מתחלפת ומתחדשת, בה משוחחים הילדים ובני הנוער בטבעיות קולחת, והנראית לבני הדור החדש כדבר טבעי ומובן מאליו. יתירה מכך, דור חדש זה רואה כתמוהה עד מוזרה את אי-יכולתם של המבוגרים, ובעיקר המבוגרים מאוד, ללכת יחד איתו בשביליה ובסמטאותיה של העברית העכשווית, המהווה בעיניו מעין "כרטיס כניסה" לעולמו ולהווייתו. בני הגיל המבוגר, מצידם, מתקשים מאוד לעקוב אחר השינויים והחידושים התכופים הפוקדים את השפה המדוברת, וחלקם רואים בהם מעשה קלוקל, ואפילו זלזול או זילות של השפה. לא פעם שמעתי אותם אומרים במנוד ראש: "כמה נאבקנו על השרשת השפה, כמה עמדנו על משמר ניקיונה, כמה חרדנו להתערותה בחייו של הישראלי החדש, והנה - ראו מה קורה לנו!" האם באמת מדובר בפער שאינו ניתן לגישור? האם זה סימפטום של המרחק המנטלי הטבעי בין דורות שונים? עד כמה עלולה התקשורת הבין-אישית להרחיב את המרחק הנפשי בין הדור המבוגר ובין צאצאיו הצעירים? ואולי יכולה גישה אחרת להוות דווקא גשר, מעין "מחלף רב-דורי" הנטוי מעל כבישים ודרכים, מסילות ונתיבים בהם הולך כל דור באפיקי לשונו?
על מי ליטול יוזמה?
בואו נחשוב לרגע מי, בעצם, ניזוק יותר מהמצב הקיים? במילים אחרות, מהם ה"מחירים" שכל צד משלם, או מי בסופו של דבר יוצא נפסד? אין ספק שהילדים והנוער שקועים בעולמם ועסוקים מכדי לתת דעתם ברצינות על הסוגיה. מהות הקשר עם הדור של הסבים והסבות אינה מטרידה אותם יתר על המידה, כולל אלה מתוכם שמגלים רגישות רבה יותר לנושא. אין בעיניהם קשר בין הצורך לנהוג כבוד ולהפגין אפילו גילויי חיבה כלפי ההורים של הוריהם, ובין מידת הקירבה האמיתית שניתן או אפשר לפתח איתם. וכי על מה ישוחח איתם? אקטואליה היא בעיניהם נושא נדוש, מצב בריאותם של קרוביהם הקשישים מעניין אותם ברמת הנימוס המחייבת, הנושאים הממלאים את חלל עולמם נראים, ממילא, זרים למבוגרים, ואילו הגשר הלשוני המיידי הוא רעוע מכדי שישמש תשתית לבניית רבדים חדשים של קשרי עניין וקירבה. דומני שלא יהיה זה מוגזם לעורר את בני הגיל המבוגר לנקוט יוזמה לשינוי פני הדברים, ולפחות אלה מתוכם המעוניינים באמת להעמיק, להרחיב ולגוון את קשריהם עם הנכדים והנכדות, הגדלים במהירות מול פניהם, מבלי שהצליחו להיות מעורבים יותר בחוויותיהם, נפתוליהם, בעיותיהם וריגושיהם. צאו וחשבו כמה עניין, סיפוק, נחת וחוויות אפשר לקבל מהתחברות הדוקה יותר לאותם ילדים וילדות בפרק המסעיר של ילדותם ונעוריהם? ומה יקרה, למשל, אם שיחת חולין ("איך בלימודים? קיבלת תעודה טובה? מה אומרת המורה?") תתפתח לדיון ערכי על אתרים מעניינים באינטרנט, או להערה מעודכנת אודות הלהיטים שבמצעד?



איך עושים זאת?
התחום ה"לוהט" ביותר, העשוי לשמש פוטנציאל נרחב לעניין משותף, הוא כמובן עולם המחשבים. הילדים והנוער מעורים בו, מתעניינים מאוד בנעשה בו, משתעשעים במיגוון המשחקים שהוא מציע, שולחים דואר אלקטרוני איש לרעהו (בעיקר לרעותו...) וגולשים באתרי האינטרנט לעולמות רחוקים ומרתקים. שערו בנפשכם את בן העשר, שלא ידע כלל על שיעורי המחשב שלוקחים סבו וסבתו, המקבל לפתע הודעה בדואר האלקטרוני: "שלום חמוד שלנו. אמנם גלשנו באינטרנט, אבל פתאום התגעגענו אליך ורצינו לראות מה קורה איתך היום. אנחנו 'מתים' לשמוע פרטים! האם תוכל לעדכן אותנו בדואר חוזר?" איזה חיוך של קירבה והערכה יתפשט על פניו של הילד? כמה גדולה תהיה הפתעתו? כמה גדול יהיה בעיניו האתגר להתכתב איתם? נכון שכדי להגיע לכך, חובה עלינו להשתחרר מכמה מוסכמות ("המחשב נועד לצעירים", "המבוגרים לא מסוגלים ללמוד ולהפעיל אותו", "הטכנולוגיה מסובכת מדי ואיננה נקלטת", "ניראה מגוחכים אם פתאום נתחיל לעסוק בנושא"). בצד היתרונות הרבים והתועלת האישית שיפיקו בני הגיל המבוגר מעיסוקם במחשב (כפי שרבים מהם כבר למדו על בשרם), יוכלו כאמור לבנות נדבך חשוב ומשמעותי בקשריהם עם הדור הצעיר במשפחתם. זאת ועוד הרבה יותר. בכל מפגש, ואפילו בשיחת טלפון, יועשר לפתע "מרחב ההידברות" כשעל הפרק עולים נושאים משותפים או בעיות טכניות, ואפיל סוגיות שנויות במחלוקת, כגון דירוג איכותם ונוחיותם של פורטלים ואתרים שונים. גם העגה המדוברת השגורה בפי הילדים והנוער היא אתגר חשוב, לדעתי, שניתן להתמודד איתו. מה עשוי לקרות, אם בני הגיל המבוגר (שעיתותיהם בידם בלאו-הכי) ייקחו לידם עיתון המכוון לילדים או לנוער? הרי עולם שלם ייפרש בפניהם, החל מן הביטויים הרווחים בקרב שכבת גיל זו, דרך הנושאים המעניינים אותם, השירים והנעימות הפופולריים בקירבם, עבור למשחקים ולשעשועים (פוקימונים, הארי פוטר, קטנטנות, מפלצות בע"מ, השמינייה, האלופה, כוכב נולד, וכיוצא באלה המצאות שנועדו לרוקן כיסיהם וארנקיהם של ההורים, סבא וסבתא), וכלה באלילים המאכלסים כיום את עולמם (גם אם מחר יבואו אחרים).
סיכום ותקווה
המשפחה הרב-דורית הופכת היום לתופעה שכיחה ומקובלת. הארכת תוחלת החיים הביאה סבים וסבתות למרבית בתי האב בישראל, והימצאותם מתקבלת כמובנת מאליה ומשפיעה על אורח החיים של המשפחה. עם זאת, טרם גובשו דפוסי התנהלות של המשפחה הרב-דורית, ומעמדם של בני הדור הקשיש נשאר מעורפל ולא מוגדר. לכשעצמם, מדובר באנשים שמצב בריאותם טוב יותר מבני גילם בעבר, ושאורח חייהם מגוון בהרבה מזה של קודמיהם. גם מצבם הכלכלי שופר, לעומת מה שהיה מקובל לפני דור או שניים. לפיכך, הסוגיה המרכזית הניצבת במשפחה מרובת הגילאים היא מהותו, עומקו, איכותו וחוזקו של הקשר הבין-דורי. אני מנסה לטעון, שדווקא בידם של בני הגיל המבוגר לעצב את פני הדברים ולבנות דפוסי תקשורת שיבטיחו הדדיות חמה ופורייה בקשריהם עם הדור השלישי, יעמיקו מאוד את יחסיהם עם הנכדים והנכדות ויבנו נורמות חדשות שירחיקו לכת מעבר לשאלה "סבא מה הבאת לי?", או "סבתא מה שלומך היום?" האם תישארנה מחשבות אלו בחזקת משאת-נפש? אני חי בתחושה שהעניין חשוב מכדי שייוותר בפינת המשאלות ועליו לתפוס בהקדם את המקום הראוי לו בעולמם ובהווייתם של המבוגרים והצעירים כאחד. או-אז תהפוך התקשורת הבין-דורית להיות מנוף בין-דורי רב עוצמה וגשר חשוב ופורה שיגשר על פני פערי הגיל. מי ייתן. ------------------------------------ המאמר פורסם לראשונה במידעון הקשר הרב-דורי, המינהל למדע ולטכנולוגיה, משרד החינוך והתרבות, כנס 2006