וכל המושבה ידעה ושתקה

"מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חברו?ת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס הכול", מסבירה רותה תבורי, גיבורת ספרו החדש של מאיר שלו "שתיים דובים" לוורדה קנטי, חוקרת תולדות היישוב, שבאה לראיין אותה למחקרה, בהיותה בת לאחת המשפחות המייסדות במושבה הוותיקה שבה היא חיה. ובהסבר הזה שרותה מסבירה בו לוורדה את בעלה, איתן, היא מסבירה בעצם את המניע האמיתי מאחורי מעשיהם של הגברים במשפחתה (ולא רק), מעשים שחלקם איומים ונוראים.

רותה היא אישה בת 40 ומשהו, מורה לתנ"ך בתיכון של המושבה, והיא הגיבורה והמספרת - באמצעים שונים - של הסיפור המשפחתי, שהוא במובנים רבים גם סיפורו של היישוב (שלה, ואולי גם קצת בכלל), סיפור שמבחינתה ובעיניה הוא סיפור של גברים. של סבה, שגידל אותה ואת אחיה מילדות, של אביה שמת בילדותה, של אחיה הגדול ממנה, של בעלה ושל בנה. ושל כל הגברים שנגעו בחייהם.

הסיפור נפרש כחתיכות של פאזל, שמונחות בפני הקורא על משטח ההרכבה, לא לגמרי ברורות, מובנות או בעלות משמעות בתחילה, ואט-אט, כשהן מתחברות ומצטרפות זו לזו, מתבהרת משמעות כל הפרטים ומצטיירת התמונה המלאה. רותה היא זו שעושה את העבודה, בדיבור ישיר, עקיף ומאוד עקיף: בשיחותיה עם ורדה, שהן בעצם מונולוגים שלה; במה שהיא מכנה סיפורים, שהם בעצם קטעי תיעוד שלה את תולדות המשפחה אשר משולבים בין המונולוגים; בסיפורי ילדים שכתבה לבנה נטע, שגם הם משולבים בין המונולוגים וקטעי התיעוד, וגם הם בעצם מספרים מסיפורי המשפחה.

סיפורה של משפחת תבורי הוא סיפור מפותל ויצרי, ססגוני ואפל, רווי אלימות וחמלה ואהבה, כאב ושמחת חיים, וריחות של ארץ ישראל. "בשנת 1930 התאבדו אצלנו במושבה שלושה איכרים", כותבת רותה באחד מקטעי התיעוד שלה, "אך בניגוד לרישומי הוועד ולמסקנותיו של השוטר האנגלי, ידעו אנשי המושבה שרק שניים מהמתאבדים שלחו יד בנפשם, ואילו המתאבד השלישי נרצח".

בהמשך אותו קטע (שמופיע די בהתחלה, אין כאן ספוילר), כותבת רותה: "כיוון שלא נוח לספר סיפור שגיבוריו קרויים 'הרוצח' ו'הנרצח' ו'אשת הרוצח' שהכול בגללה - הגיע הזמן לכתוב את השמות: לנרצח קראו נחום נתן, לרוצח זאב תבורי ולאשתו רות". ובהמשך היא מתארת את זאב כ"איש מידות, איש ח?מות" ואת נחום כ"עלם נעים הליכות, רך ועדין" ומספרת שלעומת זאב, שהיה איש אדמה נשוי שבא מהגליל, נחום היה בן לרב באיסטנבול, רווק שעלה בגפו לארץ ישראל, מצויד בעיקר בחלומותיו החלוציים ובזוג מגפיים משובחים שנתן לו אביו.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

והוא עושה זאת בשפה מרהיבה ביופייה, בעושרה ובעוצמתה, בעברית שיודעת לדבר, לשיר, לבכות, לצחוק, לרגש, להבעית, להתיז ריחות, לצמרר בזעקות אדם וטבע, לקרב, לחבק, לפתות, לאהוב, להיות אינטימית ומרתיעה, סקסית ומצמיתה - להיות נפלאה, מבלי להתחנף לקוראים או לדמויות.

שלו כתב סיפור עז יצרים ומורכב, שמצליח לגעת בראש ובבטן, לעורר הזדהות והתפעלות מהתובנות ומהניסוחים הדייקניים על בני אדם בכלל וישראלים בפרט, וגם לזעזע ולרגש וגם, כן - ויסלח לי שלו אמן המילים על השימוש במילה הכה חבוטה בהקשרים ספרותיים - לטלטל.

אפשר להכביר עוד שורה של סופרלטיבים על הספר, אבל מוטב פשוט להתמסר ולקרוא. ולא שזו צלילה קלה מראשיתה, כי שלו כאמור, אינו מתחנף לקוראים ואינו מקל עליהם בגימיקים כאלה ואחרים. מצד שני, תהליך ההתקשרות לסיפור די מהיר, ומרגע שהוא מתחולל - קשה להרפות מהספר ומגיבוריו.

ויש גם בונוס - ככה זה כשהמחבר הוא גם סופר ילדים מוצלח ומי שכתב על התנ"ך מזווית חילונית - בדמות סיפורי הילדים שרותה-שלו כתבה לבנה, ובשורה מעשירה של ציטוטים ורפרורים מעניינים-משעשעים לתנ"ך, שכה הולמים מורה לתנ"ך אבל לגמרי לא מה שחשבתם (מהתנ"ך, אגב, כפי שמצטטת-מסבירה רותה, לקוח הביטוי "שתיים דובים", כשם הספר).

שורה תחתונה: חוויה קסומה ומהפנטת, ספר שהוא התשובה לכל התוהים "למה ספר?".

"שתיים דובים", מאת מאיר שלו. 369 עמודים. הוצאת עם עובד

עוד על ספרים:

ברווח שבין הגוף לנפש

אני כבר אנוח בקבר

הסוד האפל של הבלונדינית המסתורית

היה או לא יהיה

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו