מוטקה > החיים הטובים > תרבות ובידור > זאב שטינברג (90), הנגן המבצע הוותיק בישראל

זאב שטינברג (90), הנגן המבצע הוותיק בישראל

הוא היה הנהג שהסיע את נגני הפילהרמונית להופעות, אחר כך הצטרף אליהם. בשבת חגגו לו יום הולדת במועדון צוותא. זאב שטיינברג, בן 90, הוא המוסיקאי המבצע הוותיק בישראל. הארץ מספר את סיפורו

מערכת מוטק'ה 30/11/08

זאב שטינברג (90), הנגן המבצע הוותיק בישראל

בספר שכתב אורי טפליץ על תולדות הפילהרמונית מופיע קוריוז משנות ה-40: נגני התזמורת נהגו לעשות חלטורות בבתי קפה, ופעם הגיעו בשל כך באיחור לקונצרט בחיפה, לאחר שלא הצליחו לשכנע את הנהג לחרוג מהמהירות המותרת. הנהג, מגלה טפליץ, היה זאב שטיינברג, נגן ויולה, שזמן לא רב אחר כך נהפך לחבר מן המניין בתזמורת. לימים ניגן שטיינברג גם ברביעיות המיתרים הכי נחשבות, רביעיית פולישוק ואחר כך רביעיית תל אביב והרביעייה הישראלית החדשה. בשנים האחרונות ייסד והשתתף באנסמבל "מוסיקה נובה", המתמחה במוסיקה מודרנית, שם ניגן לצד מוסיקאים שיכולים להיות נכדיו. גם לתזמורת הקאמרית רמת גן הוא עדיין תורם מניסיונו ומיכולתו. שטיינברג, בן 90, נולד בגרמניה, בעיר טריר על נהר מוזל, כוולפגאנג שטיינברג. לפני יותר מ-70 שנה הגיע לעין חרוד עם עליית הנוער, עבר לבית השיטה, ומשם לבאר טוביה ותל אביב, עד שהגיע ב-1960 לקריית אונו, שם הוא מתגורר עם דורית, אשתו השנייה הצעירה ממנו ב-30 שנה, ועם בתם בת ה-24. יש לו בן ובת גדולים מאשתו הראשונה חוה, שמתה ב-1974 (כשהתחתנו, הוא היה בן 17 והיא בת 24), חמש נכדות ושמונה נינות. העברית בפיו מוקפדת ועשירה, במבטא יקי, אך הוא עדיין סופר בשפת אמו ומדבר גרמנית עם אחותו.

בשנותיך כחקלאי ניגנת?
זאב שטיינברג: "תמיד. בעין חרוד ובבית השיטה, ומבאר טוביה הייתי נוסע לנגן בגבעת ברנר".
הרבה אנשים ירצו לדעת את סוד הבריאות שלך.
"אין לי שיטה, אני לא עוסק בספורט בכלל. הפעילות הגופנית היא אימון יומי בוויולה, ששומר אותי בכושר נגינה טוב. מצבי הגופני הוא כנראה נכס גנטי. סבתי מצד אמי נפטרה בגיל 98 בטבריה". בחגיגת יום הולדת לזאב שטיינברג, שהתקיימה במועדון צוותא בתל אביב, ניגנו חברי הפילהרמונית ועמיתים אחרים של שטיינברג, והוקרן סרט מושך לב על חייו, פרי עבודתו של הצלם ואיש הסאונד יעקב אבירם. בסרט מספר שטיינברג, שבימים שהיה מסיע נגנים להופעות (הוא עבד כנהג מ-1937 עד 1942 בחברת המוניות "אביב") היה נכנס גם לקונצרט עצמו, והאזנות אלה היו בשבילו שיעור במוסיקה קאמרית. במקביל למד באקדמיה ברחוב תחכמוני, עד שמורו עדן פרטוש יעץ לו לנסות להתקבל לפילהרמונית.
קיבלו אותך בלי בעיות?
"לא כולם. בראש המתנגדים עמדו הצ'לן ברוך והכנר אריה גינצבורג (שניים מתוך שלושת האחים גינצבורג, שניגנו בתזמורת), שאמרו - 'מה אנחנו צריכים נהג מונית, חובב, זה לא מתאים'. טענות כאלה. רוב הגרמנים וביניהם החלילן טפליץ וגם ההונגרים תמכו בי, חלק מהפולנים לא, אם כי הכנר קמינסקי כן תמך. ניגנתי שנה בלי משכורת, לאחר שנה עשו לי עוד אודיציה ואז ברוך בא והתנצל, אמר - טעינו".
והיחסים נותרו קרירים?
"בכלל לא, להיפך".
והיחסים עם שני הוויולנים הראשונים שניגנו לצדך עשרות שנים, דניאל בנימיני ואריה ישראלי?
"אני אחד המעטים שהצליחו לא לריב בכלל עם דני או עם אריק. דני הרי היה נוסע לעתים קרובות לחוץ לארץ בתור חבר הנהלה, ואז מילאתי את מקומו בהובלת קבוצת הוויולות. היה לי סיפוק מקצועי מספיק".
בסרט אתה מספר שהמפגש עם המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי היה תחנה חשובה מאוד בדרכך.
"מולינארי הוא פרק חשוב בהיסטוריה של הפילהרמונית", מסביר שטיינברג. "הוא בא לאחר תקופה ארוכה מאוד שבה עבדנו בעיקר עם המנצחים זינגר וטאובה וזה הפך לשגרה ודי שיעמם. מולינארי גילה לנו דברים שלא ידענו, יצר לנו צליל של תזמורת סימפונית. עד הפגישה אתו, הנגנים הצעירים של אז, כולל אותי - שלא כמו המבוגרים שניגנו קודם בתזמורות באירופה כמו יוסף קמינסקי ורודולף ברגמן - לא ידעו איך תזמורת של ממש צריכה להישמע.
אתה טוען בסרט כי אף על פי שיצירות גדולות פתוחות לגישות שונות, מנצח צריך לדעת לשכנע את הנגנים שהפרשנות שלו היא האחת והיחידה.
"בהחלט. ביטחון שמנצח מקרין יכול לפעמים להספיק, אם התזמורת משתכנעת ללכת בדרכו, אפילו כשהטכניקה שלו לקויה. לדוגמה, לסרגיי קוסביצקי לא היתה טכניקה בכלל ונגנים 'הלכו לאיבוד' אם עקבו אחרי תנועות ידיו במקום לפענח מה הוא רוצה מתוך המבט שלו. צ'ליבידקה היה זורק מנצח כזה החוצה. דוגמה בת ימינו היא סיימון ראטל, ובמקרה הזה מדובר בשגיאה גדולה של הפילהרמונית. כשהוא ניצח עלינו - חצי תזמורת צחקה, כי התנועות שלו היו מוזרות".
אתה טוען כי באך ומוצרט הם היוצרים הכי גדולים מכל המוסיקאים שניגנת את יצירותיהם. יש בוודאי בין קוראי "הארץ" אנשים שזוכרים את העיבוד שלך ל"אמנות הפוגה" של באך.
"הסיפור עם 'אמנות הפוגה' התחיל אצלי בגיל עשר. הייתי בקלן אצל סבא וסבתא שלי, וביקרתי בקונצרט שבו שמעתי את היצירה הכבירה בפעם הראשונה, ולא יכולתי לישון כמה לילות מהרושם שעשתה עלי. את העיבוד שלי, גרסה לרביעיית מיתרים, הכנתי כאן ב-1970".
מוסיקה של המאה ה-20 יכולה לגרום לך טלטלה אמוציולית?
"יש מוסיקה מודרנית שיכולה לרגש אותי, למשל יצירות רבות של ארבו פארט, או הרביעייה השנייה של ליגטי, או שלוש האופרות של ידידי המנוח יוסף טל. נכון שאני זקוק לזמן עד שאני מבין על מה מדובר, אבל גם את 'פולחן האביב' של סטרווינסקי לא הבנתי מיד, זה נשמע לי בהתחלה כמו בליל צלילים".
נולדת למשפחה מוסיקלית?
"אבי, פאול שטיינברג, היה כנר, גמר את האקדמיה למוסיקה בקלן יחד אדולף בוש, והוא התלבט אם להיות מוסיקאי או רופא. לאחר ששירת כרופא במלחמת העולם הראשונה החליט שעתידו ברפואה, וכשעלה עם אמי ארצה, בינואר 1936, פתח מרפאת רנטגן בטבריה ששירתה את כל האזור".
וניגנת מגיל צעיר?
"מגיל חמש, וגם השתתפתי בחזרות של מקהלת הקתדרלה בטריר. אבי עמד על כך".
כל משפחתך עלתה ארצה, איש ממנה לא נספה בשואה?
"סבי, אבא של אבא, בא לבקר אותנו בארץ ב-1936. דיברנו על לבו לילות שלמים שיישאר כאן, אבל הוא רצה לחזור לבית הזקנים שבו גר, בקלן, ואמר, 'מי כבר יתאנה לזקן כמוני'. הוא מת בטרזיינשטאט בגיל 82".
מה הזיקה שלך לעם הגרמני של היום?
"העמדה שלי עקרונית ונוגעת בתנ"ך. אם אלוהים חס על נינווה, בספר יונה, מפני שתושביה חזרו בתשובה, אז מה אנחנו? אני גם מכיר לפחות תריסר גרמנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים".
ביקרת שוב בטריר, העיר שבה עברה ילדותך?
"הייתי שם כמה פעמים, האחרונה היתה לפני שבועיים בהזמנת ראש העיר. קיבלתי מעין אזרחות כבוד, וניגנתי בקונצרט בוקר לפני תלמידים בבית הספר שבו למדתי. זה אותו בניין. גם הבית שבו גרנו עדיין קיים".
אם תתבקש לציין רגע שזכור לך במיוחד, מנגינתך בתזמורת, במה תבחר?
"הכרזת המדינה. היינו בערך 40 נגנים ונדחסנו לחדר בקומה העליונה מעל האולם שבו היתה ההכרזה, בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. אחדים ניגנו בעמידה על המדרגות. אני הייתי חוצפן וירדתי עם הוויולה שלי למטה. רציתי לראות את הרגע הגדול במו עיני". (חגי חיטרון - הארץ)