זה לא אותו העמק

צילומים: ורד אדיר

"עמק תפארת" הוא מסוג הסרטים שעצם הגדרת נושאו (או נושאיו, בעצם) ממקמים אותו במשבצת הסרטים שאינם בידור-בריחה, אלא סרטי מציאות עגומה עד עצובה. סרטה העלילתי הראשון של הדר פרידליך, שצילומיו נמשכו כארבע שנים ומאז שהסתיימו ועד צאתו עכשיו לבית הקולנוע חלפו עוד שנתיים, עוסק בהתמודדות עם הזקנה וההזדקנות על כל פניה - הבדידות, תחושת המיו?תרו?ת, בגידת הגוף, מוות וכן הלאה. וכאילו אין הנושא הזה טעון ועגום דיו, פרידליך בחרה למקם את הגיבורה שלה בקיבוץ, שגם הוא, לפחות למי שהייתה בין מייסדיו, הולך וגוסס לנגד עיניה ונהפך למשהו אחר לגמרי.

זהו מינון גבוה מראש של מועקה ותוגה, גם אם מאוד מהחיים, שקשה מאוד להפוך לסרט שיעניק לצופה גם תחושת התפעמות, יופי, סיפוק אמנותי ו/או אינטלקטואלי - בקיצור, חוויה קולנועית חיובית כפי שעשה לא מזמן הסרט העצוב-מקסים "אהבה", שעסק באותו נושא ממש, הזקנה.

גיבורת "עמק תפארת" היא חנה מנדלסון, אלמנה בת 80, ממייסדי הקיבוץ, אישה שכל חייה עבדה למען הקיבוץ ומתקשה להשלים עם העובדה שאינה נחוצה עוד, בשום ענף; שמתקשה בכלל להשלים עם פניו המשתנים-מופרטים של הקיבוץ, שלנגד עיניה נהפך ממה שהייתה שותפה להקמתו ל"קהילה", שאותה מנהלת - עם חישובי רווח והפסד קרים ושקולים-כלכלית - בתה היחידה, יעל. חנה מתקשה להשלים עם חוסר המעש שנכפה עליה, ומצד שני אינה מוצאת לעצמה תעסוקה חלופית (צריך, לתפיסתה, להיות כל הזמן מועיל ויצרני). היא מתקשה להסתגל לסגנון חיים חדש ומתבקש, וממשיכה יריבות ישנה-נושנה עם שכנתה, ותקשורת מסויגת-קמצנית עם בתה, שהיא אינה מבינה איך היא מסוגלת לפטר חברים מעבודתם או לעזוב את הקיבוץ לטובת משרה מפתה בקיבוץ אחר.

כשידיד ותיק שלה לוקה באירוע מוחי היא סועדת אותו בבית החולים, ובהמשך בבית האבות, במסירות שמוסווית כהרגלה מאחורי ה"צריך" של הקיבוץ; היא לוקחת על עצמה את פרויקט סידור הארכיון הקיבוצי במקומו, וכך יש לה הזדמנות לחזור לימים ההם וגם לשמוע איך הם נראים ממרחק הזמן בעיני שותפיה וחבריה. כשאומרים לה שחלל הארכיון יושכר לגורם חיצוני, היא לא מפסיקה לבוא לטפל בחומרים, ממאנת להכיר במה שעומד לקרות. עם בתה היא בקושי מתקשרת, אבל עם צעירה לפני גיוס היא מצליחה ליצור קשר שגם אם אינו ממש חם, ביחס לעצמה הוא לוהט. ועם יריבתה-שכנתה היא מתפייסת לאחר שזו באה לסייע לה כשהיא חולה ובודדה. בסוף יש רגע של אופטימיות לכאורה, שבו השתיים עוזבות את הארכיון שלא יקום ולא ינציח דבר ממפעל חייהן, ופוסעות מרצונן לעבר הלא-נודע, אבל זה רגע שנראה אופטימי רק לכאורה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

רות גלר כיריבתה-שכנתה, הנפש האמנותית (לעומת חנה המעשית) עד כמה שבת הדור ההוא יכלה להיות, שמתרפקת על עבר (כפסנתרנית) שוויתרה עליו ביודעין ומתעלמת רוב הזמן מקשיי ההווה (היא מרבה לשכוח ולהתבלבל), יוצרת דמות הרבה יותר אמינה ומעניינת. גילי בן אוזיליו, שנפטרה בינתיים מסרטן, בראשית 2009, מגלמת בסרט את יעל, בתה של חנה, שמנסה לדאוג לאמה, להתקרב אליה, אבל יודעת שזה קרב אבוד, כשם שהיא מודעת היטב לבחירה שלה להצעיד - ובכך להציל - את הקיבוץ קדימה, במסלול שוותיקיו, וביניהם אמה, לא מסוגלים להשלים עמו.

לפרידליך זה היה כאמור, סרט עלילתי ראשון, וככזה - זיכה אותה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים. יש בסרט אי אלו סצנות מצולמות (ושתו?קו?ת) יפות ומכמירות לב (נופי העמק; חנה המדוושת לבדה בערפילי השחר בשדות), יש רגעים קטנים צובטי לב וניכרות בו עדינות וכוונות טובות, אבל בשורה התחתונה זהו סרט די בוסרי, הסובל מעודף גדול ומעיק של קטעי "אווירה", ולעומתם מח?סר של התרחשויות ועלילה, מה שהופך אותו לסרט ארכני ומעייף.

שורה תחתונה: הנושא חשוב, טעון ומעניין, הביצוע הקולנועי מעייף.

"עמק תפארת", דרמה ישראלית מקורית. תסריט ובימוי: הדר פרידליך; צילום: טליה (טוליק) גלאון; עריכה: נלי קוטייר, הדר פרידליך; הפקה: אילון רצ'קובסקי, יעל פוגל, לטיסיה גונזלס. אורך הסרט: 85 דקות. משתתפים: בתיה בר, גילי בן-אוזיליו, רות גלר, הדר אביגד ואחרים

עוד על קולנוע:

מה זאת אהבה

ככה נראים גיבורים מהחיים

מותחן מסחרר מהחיים