זוכרים את לי-און

לי-און גולדנברג

איך מנציחים חבר שנהרג לפני 33 שנה והוא בן 21 בלבד? איך מעלים בעיני הרוח את הדמות הצעירה כל כך מאיתנו, שהזמן החולף הולך ומטשטש? איך מציירים את חייו ואת מותו מבלי ליפול לקלישאות בנוסח "יפה הבלורית והתואר", למרות שכזה הוא היה? ואיך אפשר להשלים, גם ממרחק השנים, עם הבזבוז הנורא שבמות אדם צעיר כל כך, אהוב, עתיר כישרונות ומבטיח?

כך שאלנו את עצמנו במפגש השנתי של יום העצמאות, קבוצת יוצאי חדרה וחבריו של סרן לי-און גולדנברג, טייס שנהרג ב-1979 בתאונת טיס, וכמו חברו לקורס הטיס, רון ארד, לא יכול לחגוג עם כולנו את החג. בשעתו לא נהגו לפרסם את סיפוריהם של טייסים שנהרגו באימונים, ומלבד מודעה לאקונית בעיתון, סיפורו של לי-און לא הונצח.

 
החלטנו להתכנס ולהעלות זיכרונות, וברוח הימים האלה להעלות אותם לקבוצה בפייסבוק. להלן כמה מהקטעים שפורסמו בה.

ילדות

לי-און נולד בחיפה וילדותו המוקדמת עברה בשכונת אחוזה. כשהיה בן שש חזרה המשפחה - ההורים אליעזר ולילי ז"ל, האחות הבכורה עמית ולי-און - לחדרה, העיר שבה היתה משפחת גולדנברג מהוותיקות ומהמוכרות. את שנות בית הספר היסודי עשה לי-און בבית הספר "אחד העם".

"התמונה הראשונה שלו שאני זוכר", מספר בני, חבר ילדות, "היא מהיום הראשון בכיתה א'. הוא נכנס לכיתה ובן דודו דורון החזיק לו את היד".

לי-און לא היה מהתלמידים הממושמעים בכיתה, אבל מהציירים המוכשרים דווקא כן. "אני זוכר אותו משגע את המורים, כי הוא ישב וצייר כל השיעור. מי שזה הכי הפריע לה היתה המורה לאנגלית שהוא קרא לה 'זברה'. כשהוא צייר קומיקס, הדמות שלה היתה תמיד עם ראש של זברה".

אמנות, אקסטרים וטכנולוגיה

שנות התיכון עברו על לי-און בבית ספר "תיכון חדרה". כשהתחלק המחזור למגמות, בחר במגמה הריאלית, המקום הטבעי עבורו, אבל עם הזמן עבר למגמה הספרותית. "בבית ספר שעמם לו, מספרת כרמית, בת זוגו, ובני מוסיף: "בתיכון הוא אמנם עבר מהריאלית, אבל כשהגיע רגע האמת בקורס טיס, הוא הדביק את הפער בלי בעיה".

התחביבים הרבים היו תמיד אטרקטיביים יותר מהלימודים. לי-און צייר ושימש כמאייר של עיתון תיכון חדרה. הוא צילם, עסק בסקי מים ובשיט גלשנים. "היה לנו גלשן רוח ביחד, שקנינו באזור התעשייה של נתניה", מספר בני. "הוא אהב גם לדוג. אני לא הבנתי איך אפשר לשבת שעות עם חכה, אבל באחת הפעמים הוא שכנע אותי לבוא".

"שנינו אהבנו לצלם", מוסיף בן דודו דורון, " וצילמנו הרבה אירועים משפחתיים במצלמת סופר 8, וגם צילומי נוף".

כבר בשנות התיכון הוא ניסה לאתגר את כוח המשיכה ולמד סנפלינג, דאייה וצניחה חופשית. "היינו נוסעים לעין שמר לראות אותו צונח", מספר חברו יובל, וחברתו אירית מוסיפה: "הכי אירוני זה שבקורס טיס אמרו לו להפסיק עם הצניחה החופשית, כי היא מסוכנת...".

תחום נוסף שהבריק בו היה קליעה למטרה. לי-און היה חבר בנבחרת הנוער בקליעה של הפועל עמק חפר וזכה בגביעים. בני: "היה לו רובה אוויר, ותמיד היינו יוצאים למטווחים".

אבל האהבה הגדולה ביותר של לי-און הייתה עולם המדע והטכנולוגיה. "היה לו חוש טכני לא נורמלי", מספר בני. "אני מאמין שהיום הוא היה איש היי-טק מצליח. הצירוף של יצירתיות וכישרון טכני שהייתה בו היא מתכון בטוח להצלחה".

דורון: "במוצאי שבת חזרנו לחדרה משבעה על סבא שלי, שנפטר שבוע קודם. בכניסה לחדרה ראינו חייל מושיט יד לטרמפ. עצרנו וגילינו שזה לי-און. הוא סיפר שהוא קיבל אפטר וצריך לחזור ביום ראשון לאימון. ביום ראשון אמא שלי התקשרה אלי לבסיס בסיני ואמרה שהייתה תאונה ולי-און פצוע קשה בבית חולים. אמרתי לה שמתאונות באוויר נהרגים, והיא סיפרה את האמת".

בני: "הייתי בגדוד בצנחנים והחזקנו קו בסיני. אמא שלי התקשרה, אלוהים יודע איך היא תפסה אותי. הלכתי למג"ד ואמרתי שאני חייב לנסוע. תפסתי טיסה מרפידים למרכז בהרקולס. זה היה שלב של הכחשה. 'זה לא יכול להיות'. 'אני אבוא הביתה וזה יסתדר'. אני זוכר את המילים של אמא שלי: 'לי-און איננו'. אני זוכר שכל הדרך ניסיתי להבין איך זה יכול להיות. ראיתי אותו עוד באותו יום, בשמונה בבוקר. הגעתי הביתה בלילה. למחרת היתה ההלוויה".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

בחלוף השנים

התבגרנו, התחתנו והבאנו ילדים, והוא בן 21. איך היה נראה היום? איך היו נראים ילדיו? מה היה עושה? גם אחרי כל השנים האלה, כולנו מנסים להיאחז בזיכרונות.

אירית: "ההעדר שלו מאוד נוכח בחיי. שנים היה לי חלום שהוא מגיע. אני שואלת 'איפה היית' והוא אומר שהיה בחדר שלו, ותמיד אני לא מבינה למה הוא לא יוצא מהחדר. זה נשאר חסר תשובה".

כרמית: "מגיל 20 לא הייתי בחוף שדות ים. לא מזמן הגעתי לשם, ישבתי בשקיעה ונזכרתי בימים ובשעות שהיינו מבלים כאן עם הגלשן שלו, איך הוא ניסה ללמד אותי לגלוש. אני נוסעת לפעמים ליד הבית שלו וחושבת על המשמעות של כל זה. זה היה בית שהיו בו חיים ואהבה. היום הוא נראה לי כל כך עזוב ומוזנח".

נתי: "ואני עד היום מסתכלת לראות אם יש אור בחלון".

שקי הזיכרונות

בבוקר יום שמש אחד בחודש נובמבר עלינו לירושלים, לביתה של עמית גולדנברג-מרגלית, אחותו הבכורה של לי-און. שקים גדולים, בהם נשמרו זיכרונות מחיים שלמים, נערמו על השולחן. מתוך השקים נשלפו תמונות, רישומים שצייר, מכתבים מהקורס ואפילו ספר הזיכרונות הישן מבית הספר היסודי. "אבא שלי שמר כל פיסת נייר", אומרת עמית. "כל דבר סקרן ועניין את לי-און. הסקרנות שלו לא ידעה גבולות. את הטיס הוא כל כך רצה, שהוא הכין את עצמו שנים קודם. דגמי המטוסים שהוא הרכיב, גדנ"ע קליעה, צניחה".

הפעם האחרונה שהיא דיברה איתו הייתה כשצלצל לאחל מזל טוב ליום הולדתה, שחל יום לפני יום מותו. "את המתנה שהוא קנה לי, תקליט של מייק אולדפילד, חבר לטייסת הביא לי אחרי שלי-און נהרג".

עוד ליום הזיכרון:

את הכאב שוכחים, אבל לא את האימה

על זיכרון וזיכרונות 

שכול, אובדן ומשמעות החיים