זו אותה האהבה

אמש, סמוך לחצות, יצאה ההודעה מבית החולים איכילוב: אריק איינשטיין נפטר. מפרצת באבי העורקים לקחה את מי שנגזל ממנו התואר הזמר הלאומי לטובת אחד שלא ידע לשאול. מותו הבלתי צפוי של איינשטיין תפס את אזרחי ישראל המומים. "אין לי מה לשאול", אמר גיא זוהר רגע אחרי שנשנק בשידור חי והתקשה, באנושיות וברגישות אין קץ, להתמודד עם הבשורה המרה.

מה היה באיש ההוא שגרם למדינה שלמה להזיל דמעות בצער אינסופי על לכתו? זה בעיקר הישראליות הזו, עולם הולך ונעלם, שהוא היטב כל כך לתאר. אדם שהכיל בתוכו שובבות, אבל גם הסתגרות, אהבת ישראל וחיבה עזה לספורט, שירים שלא נס לחם והרבה חברים טובים ומעריצים, שיוסיפו להספיד אותו עוד הרבה זמן.

בעיקר הוא היה מוזיקאי בנשמתו. "הבעיה אצלנו שמדברים יותר על המסביב ושוכחים שהשירים הם הגיבורים", אמר בראיון לידיעות אחרונות. בראיון אחר, שהעניק לעיתונאי יגאל סרנה במוסף לשבת, אמר: "אני חושב על מוות, אבל לא מתעסק בזה. רע לי בבתי קברות ואני מדלדל ביקורים שם. מוות זה בדיחה לא מוצלחת: מרגילים אותך לחיות, ואז פתאום לוקחים לך את זה. ובארץ יש ריח מוות באוויר. חזק מאוד".

יהי זכרו ברוך