זו בגרותי השנייה

צילום אילוסטרציה: Shutterstock

קיבלנו מתנה ואיננו יודעים מה לעשות בה - אנחנו חיים בממוצע למעלה משלושים שנה יותר מאשר הסבים שלנו, והנכדים שלנו אף צפויים להגיע לתוחלת חיים של 100. בו בזמן, תקופת הזקנה הגריאטרית הולכת ומתקצרת. רובנו נסבול מהתנוונות גריאטרית מגבילה רק בחודשים האחרונים של חיינו, שכן הרפואה כבר יודעת כיצד להכיל את הבעיות הרפואיות שלנו במצב נשלט.

איננו יודעים מה לעשות במתנה זו שקיבלנו מאחר שאנחנו מתייחסים לשנות החיים שנוספו לנו כתוספת גילית. איננו מבינים שהמשמעות של המתנה הזו היא אינה רק כמותית - יותר שנות חיים - אלא בעיקר איכותית - מתהווה תקופת חיים חדשה. במהפך הזה טמון פוטנציאל שאם נבין את משמעותו הוא יוכל להפוך על פניהם היבטים חשובים של עולמנו - האישי, החברתי, הכלכלי והפוליטי. אך בשלב זה זהו עדיין רק פוטנציאל. אם לא נדע להפעיל אותו נמשיך לראות הרבה אנשים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם בשנים שנוספו להם, ושהחברה לא יודעת מה לעשות איתם.

זוהי אינה הפעם הראשונה שנוצרת תקופת חיים חדשה בחיי האדם. מעוגנת בנו התפיסה שיש לאדם שלוש תקופות חיים - ילדות, בגרות וזקנה. בחברה המסורתית גיל הילדות היה מסתיים בגיל 13, הבגרות נמשכה מגיל זה ועד 35 או 40, והגיל השלישי, הזקנה, היה קצר מאוד, שכן תוחלת החיים הממוצעת לא הייתה הרבה מעבר לכך.

אולם בעקבות המהפכה התעשייתית, כשהלכה וגברה הדרישה להשכלה גבוהה יותר ונדרשה הארכה של שנות לימוד נוספות כהכנה לתקופת הבגרות, נוצרה ההכרה בנעורים כתקופת חיים נפרדת מהילדות מצד אחד ומהבגרות מצד שני. היא הוכרה כתקופת חיים שהיא שונה מנטלית, התנהגותית, ודימויית, וכתקופת חיים שיש לה תפקיד חשוב בקידומה של חדשנות חברתית.

כפי שהכירו בזמנו בנערות כתקופת חיים נפרדת מילדות ומבגרות, כך עלינו להתחיל ולהתייחס לשנים שנוספו לנו בין הבגרות לזקנה כאל תקופת חיים חדשה שיש בה פוטנציאל ייחודי משל עצמה לאדם ולחברה. אין כל היגיון בכך שנמשיך לתפוס את חיינו בתקופה זו כתהליך הידרדרות לקראת הזקנה, ובכך נכלא את עצמנו בנבואה שמגשימה את עצמה.

לתקופת חיים זו אין עדיין שם ההולם אותה. אני מכנה אותה כאן בשם זמני בלבד - תקופת הבגרות השנייה, או הבגרות המאוחרת. זהו מבחינתי רק פיגום מושגי הכרחי, עד שתיווצר הבנה טובה ומבוססת יותר על תקופת חיים חדשה זו ויימצא לה שם מתאים יותר.

סביב הזקנה והטיפול בזקנה נבנה ממסד שלם שמקיים ומעצים את עצמו, והוא זה שמספק לנו את הגדרת עצמנו ומה שעובר עלינו בגילים אלה דרך בעיות הזקנה. הוא גם מגדיר את הפתרונות שאנו לכאורה צריכים לספק לבעיות אלה. הארכת תוחלת החיים נתפסת במשמעות של שוק הולך וגדל של זקנים שצריך לטפל בהם ולספק את צורכיהם.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

אנשי הרוח, שמקדימים אותנו בדרך כלל בהבנת מצבים חדשים, מתארים את תקופת הבגרות המאוחרת כתקופה שמתאפיינת בסוג מאוד מסוים וחדש גם להם של יצירתיות אישית, הכרות אישית חדשה של האדם את עצמו, ושלמות אישית מחודשת.

עתה האדם כבר משוחרר מתפקידי ההורות וקידום הקריירה שהכתיבו לו את דפוסי החשיבה וההתנהגות שהחברה מצפה ממנו. לכן דווקא בתקופה זו יכולה להתרחש קפיצת מדרגה בהתפתחות האישית שלו וביכולת שלו לתרום תרומות חדשות להתקדמות החברתית, הכלכלית והתרבותית.

אך על מנת שנוכל להפיק את מלוא העוצמה הטמונה בתקופת הבגרות המאוחרת אנו חייבים לעבור טרנספורמציה תפיסתית והתנהגותית שהיא הרבה מעבר למה שמציעים לנו עתה - עיסוק בתחביבים דוגמת ציור ופיסול, ללמוד נושאים חדשים או שפות חדשות, ולשמור על ערנותו של המוח שלנו בגיל מתקדם על ידי אימון מוחנו בתרגילי זיכרון ופתרון תשבצים. כל אלה חשובים ביותר, אך הם אינם מספיקים.

מה שנדרש עתה ממי שרוצה לחצות את המדבר התודעתי הזה ולהגיע אל הארץ המובטחת של תקופת הבגרות השנייה הוא להתחיל בתהליך של reframing אישיותי מורכב וממושך, שאותו ניתן להשוות רק לתהליך שאותו צריך לעבור מהגר לארץ חדשה.

הגירה מוצלחת מחייבת את המהגר לרכוש שליטה לא רק בשפה חדשה, אלא גם בהרגלי חשיבה והתנהגות חדשים, שיחליפו את אלה שעוגנו בו עד כה ולסגל לעצמו גישה חדשה לסביבתו. אלה הם תהליכים שרבים מהמהגרים לא מצליחים לעבור בהצלחה, אך אלה שמצליחים בכך מביאים תועלות מיוחדות לחברה שאליה היגרו ואף לשנות אותה. ובמקרה שלפנינו גם לסמן את הדרך לאלה שיחצו את המדבר הזה בעקבותיהם.

ד"ר צבי לניר הוא יועץ בנושא התמודדות עם מצבי שינוי בסיסי 

ד"ר צבי לניר ירצה על סודות הגיל הנעלם של הבגרות המאוחרת ב-10.6.14 בשעה 20:30 באודיטוריום שבקמפוס סמינר הקיבוצים. לפרטים נוספים על ההרצאה: לחצו

עוד על עשייה והגשמה בגיל מבוגר:

כמה סיבות טובות להמשיך לעבוד

תמיד אפשר ללמוד מקצוע חדש

אני עושה רק מה שמעניין אותי

הגמלאים הם אוצר הטבע של המדינה