זעקה של דור
|
צילומים: דניאל קמינסקי
המחזה "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א (שהוצג גם הוא בקאמרי) התבסס על הסיפור האמיתי של האונס בשומרת, והביא הצצה ריאליסטית וקשה לעולמם האכזרי של בני נוער. "פאנק רוק" של המחזאי הבריטי סיימון סטיבנס מתכתב גם הוא עם המציאות של בני נוער בעולם המערבי של ימינו, וגם אם הוא עושה זאת בצורה אוניברסלית יותר וספציפית פחות, הוא מהדהד אירועים מזעזעים וידועים ומעוגן היטב במציאות מוכרת, שעלולה גם להיות שלנו. סטיבנס, שכתב את המחזה בהתבסס על ניסיונו כמורה, מצוטט בתוכנייה כמגדיר אותו "'נערי ההיסטוריה' על קראק". לי הוא הדהד לא מעט את אירוע הרצח בקולומביין ואת הספר (זוכה פרס אורנג') "חייבים לדבר על קווין". אבל לא משנה אילו אסוציאציות המחזה מעורר, כולן מוחשיות ומצמררות.
"פאנק רוק" מתרחש בבית ספר תיכון באנגליה ומתמקד בחבורת שמיניסטים במשך תקופת זמן לא ארוכה, דחוסה וטעונה. אל תוך הדינמיקה המובנית והמוכרת נכנסת תלמידה חדשה, לילי קייהיל, שמאירה, מדגישה ומחדדת את יחסי הכוחות בקבוצה ואת מקומו של כל אחד בה. לילי עצמה, נערה יפה ומסתורית לכאורה שמיד לוכדת את תשומת לב כולם, גם היא מחפשת את עצמה ומחפשת דרכים להימלט מכאביה הנפשיים.
היא מצטרפת לחבורה שכוללת את צ'דוויק, נער הכאפות, הקורבן, הגאון שהבריון של הקבוצה מתעלל בו ומציק לו בקביעות, לא אחת בגיבוי ובעידוד חברתו ורוב הזמן בשתיקת האחרים; את אותו בריון, בנט, שמחפה באלימות על חוסר ביטחון ועל יכולות נמוכות, ואת חברתו היפה והמוכשרת סיסי, שכל הזמן מקטינה את עצמה (ודאי לידו), עסוקה בלא לאכול ומגלה סימנים של אישה מוכה (בעיקר נפשית) בהתהוות.
ישנו ניקולס, הנער שלא מפסיק לעבוד על הקוביות בבטן ועל השרירים בזרועות, שרוצה להיות בסדר אבל נגרר לא אחת. ישנה טניה, הנורמטיבית מכולם אולי, שמשתדלת תמיד להגן על החלש, לראות דברים כהווייתם ולעשות את הדבר הנכון, ומאוהבת קצת יותר מדי באחד המורים. וישנו וויליאם, נער מבריק, מנומס, מסודר, שיודע להיות חברו של צ'דוויק הקורבן וגם של בנט הבריון, לכאורה המוצלח המאוזן שבחבורה, אבל מים שקטים, כידוע, חודרים עמוק.
בסוף זה כמובן מתפוצץ, ובאלימות איומה ונוראה. לכאורה, מכלום ועל כלום, אבל ממש לא. בין שגרת הנעורים והאירועים בוקעת זעקה של דור שנדרש להתמודד לבדו עם קשיי התבגרות וגיל מובנים, כי ההורים על פי רוב לא זמינים מסיבה כזו או אחרת. ואת זה הם נדרשים לחוות בעולם מנוכר, בסביבה עמוסה אמצעים טכנולוגיים אבל כזו שעיקרה ולא לימדה אותם כישורי אנוש ראויים של תקשורת בינאישית, יכולת לפתח ולחוש אמפתיה, חמלה, הבנה לאחר ואהבה.
ומעל כולם - דן שפירא, אחד ומיוחד. מבריק ומתעתע בדמותו של וויליאם, שמצליח להיראות נער רגיל וכפייתי, שרמנטי וארוגנטי, כן ומעורר סימפתיה ושקרן כרוני, הכי נורמלי ולגמרי מטורף. המטמורפוזה שהוא עובר, ואחריה העימות עם הפסיכיאטר המטפל, פשוט מבעיתים. שפירא לא מאפשר לצופים לשמור מרחק מגן מהמתרחש על הבמה. בעוצמות המשחק שלו הוא פשוט נכנס לצופים מתחת לעור.
בתום ההצגה הקהל נותר המום ואילם מול שקופיות הקרדיטים. זה סיפור קשה של מציאות קשה, אבל זו הצגה חזקה, שראוי וכדאי לראותה. נכון, זו לא ההצגה לראות כדי לברוח קצת מהיומיום ולצחוק, אבל תיאטרון צריך גם לעורר מחשבה ודיון (ולפעמים גם תהליכים). "פאנק רוק" בהחלט מעוררת מועקה, אבל מועקה שמובילה למחשבה, לדיונים, לתובנות, לערנות חברתית. מן הראוי שההצגה תהיה הצגת חובה לכל תלמידי התיכון בישראל.
שורה תחתונה: מחזה ריאלסטי, נוגע ומזעזע, הצגה קשה, עוצמתית וטובה.
עוד על תיאטרון: |
אוטוטו תעלה יובל רפאל על במת האירוויזיון בבאזל, שוויץ, כחלק מחצי הגמר השני של התחרות. רפאל בת ה-24 מרעננה,...
- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"
- "מה?"
- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"
את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...
במוצ"ש האחרון, אחרי שתי עונות, זה סוף סוף קרה: העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון" (ערוץ 12) נפתחה עם שידוך של...