חג הסוכות, שמחת תורה "וזאת הברכה"

בס"ד [u]
חג סוכות
[/u] ביום שני בערב, ארבעה ימים לאחר יום-הכיפורים, ניכנס הישר לסוכה. חג הסוכות הינו לזכר הסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, וכן לזכר ענני הכבוד הרוחניים שה' שם מעל בני ישראל, לאחר יציאתם ממצרים שמטרתם היתה להגן, הן מפני השרב והשמש והן מפני אויביהם. בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית: לאכול, לשתות ואף לישון, כל שבעת ימי החג. [u]
ארבעת המינים
[/u] בחג הסוכות מצווה ליטול את ארבעת המינים, כלומר לקיחת ארבעה מיני צמחים: לולב (השדרה המרכזית של הדקל), אתרוג (ממשפחת פירות ההדר), שלושה הדסים ושתי ערבות (ערבי נחל). על-פי התורה יש לנענעם בכל יום מימי החג, חוץ מיום השבת. ארבעת המינים נמשלים לאנשים השונים בעם ישראל: האתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אדם שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, הערבה חסרת הטעם וחסרת הריח, מסמלת אדם שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים, ההדס בעל הריח מסמל את אלו שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה, והלולב שתמריו הם בעלי טעם, מסמל את אלו שיש בהם תורה, אך לא מעשים טובים. כך ארבעת המינים משלימים אחד את השני, וזהו סמל התקווה שעם-ישראל ישלימו אחד עם השני, וידעו להעריך את השוני והייחוד שבו.


[u]
הושענה רבה - ההזדמנות האחרונה בהחלט
[/u] ביום האחרון של חול המועד סוכות נוהגים להרבות בבקשות ובאמירת פרקי תפלה בשם "הושענא" ועל כן הוא נקרא "הושענא רבה". יום זה הוא היום האחרון שבו ניתן לתקן את מה שנגזר עלינו בראש השנה וביום הכיפורים. כמו כן מקיימים בו מנהג נוסף והוא "חיבוט ערבה" - אוגדים יחד חמש ענפי ערבה, וחובטים אותם על הקרקע. מקורו של המנהג בבית המקדש, שם היו זוקפים ענפים ארוכים של ערבות על המזבח, ומטרתו להראות לריבונו של עולם כי בשל החרטה על מעשינו הרעים, נפשנו חבוטה כמו ענפי הערבה. מסיבה זו יש הנוהגים להישאר ערים כל ליל "הושענה רבה", כלומר הלילה שלפני הושענא רבה, ולהקדישו ללימוד תורה (בדומה לליל חג השבועות). [u]
שמחת תורה - "וזאת הברכה"
[/u] בסיומם של שבעת ימי חג הסוכות, חל "חג שמחת תורה". ביום זה מסיימים ומתחילים מחדש את קריאת התורה שנערכת בכל אחת משבתות השנה. בשמחת תורה נהוג להוציא את כל ספרי התורה מן ההיכל ולרקוד איתם בבית-הכנסת וברחובה של עיר, הן בליל החג והן במהלך היום. בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ומתחילים מייד בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה. עוד נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת בעלייה לתורה, לרבות את הילדים. [u]
"וזאת הברכה"
[/u] עיקר הפרשה מתאר את הברכות שברך משה רבנו את שבטי ישראל לפני מותו. רוב הברכות עוסקות בתיאור אופי השבט או אופי נחלתו של השבט. הברכות הללו נאמרו ע"י משה ברוח הקודש, ועקב כך הינן מדויקות, ואכן אנו מוצאים להן סימוכין בהתנהגותו של עם-ישראל לאורך כל ההיסטוריה. לאחר סקירת הברכות, מתואר כיצד עולה משה להר נבו, צופה על כל ארץ ישראל, מת ונקבר. בני ישראל מתאבלים על משה ומקבלים עליהם את הנהגת יהושע בן נון. התורה מסתיימת בתיאור גדולתו של משה וייחודו משאר הנביאים.


מעניין כי מקום קבורתו המדויק של משה רבינו אינו מוזכר, ואין איש יודע עד ימינו אנו היכן בדיוק נקבר. על-פי המסורת דבר זה הינו מכוון בכדי שלא יהפכו את קברו של משה רבינו לקדוש, בדרגה של אליל, אלא ידעו את מקומו המכובד כנביא הנביאים, אך עדיין ה' יש רק אחד. לעניין הפסוקים האחרונים של התורה, העוסקים בפטירתו של משה, ישנן שתי דעות מי כתבן: דעה אחת - הפסוקים האחרונים לא נכתבו על ידי משה,ף ואילו הדעה השניה - משה כתבם בדמע מפי ה'. מיד בשבת שלאחר שמחת תורה - מתחילים לקרוא את את התורה "מבראשית"...