חדש במוטק'ה: קהילת חיפוש קרובים

(צילום: Shutterstock)

ככל שנוקפות השנים אנחנו משאירים מאחורינו יותר ויותר קשרים פרומי קצוות. אם נדדנו בין ארצות, אם עברנו טלטלות, את השואה או את מלחמות ישראל, יש ודאי רבים עוד יותר שנעלמו מחיינו. שנים חיינו בלי אותו מכר, חבר ילדות או בת דודה רחוקה, אולי סברנו שאינם כבר בין החיים, ועכשיו מתעוררת סקרנות. אנחנו רוצים לדעת לאן הובילו אותם החיים, לדרוש בשלומם, לספר על עצמנו ולהעלות זיכרונות משותפים. 

קהילת חיפוש קרובים שנפתחה לאחרונה במוטק'ה נועדה לסייע למי שמחפשים קרובים או ידידים שנותק איתם הקשר. מנהלת הקהילה, מיכל ואקנין (68), עוסקת זה שנים בסיוע לאנשים לאתר קרובים. היא החלה בזה כשעבדה במשך 30 שנה במשרד הקליטה באשדוד ופגשה עולים רבים שנזקקו לסיוע באיתור קרובים וחברים בישראל. עם פרישתה המשיכה בעבודת האיתור, שבה היא רואה שליחות, וזה ארבע שנים היא מפעילה פורום לחיפוש קרובים באתר הצרפתי Terredisrael. "הרגשתי שאני יכולה עוד לתרום גם אחרי שפרשתי, ואני ממשיכה בפעילות. אני מאוד נהנית מזה ואומרים לי שאני חייבת להעלות לספר את כל הסיפורים ששמעתי ושעזרתי להם לקרות".

הגל הגדול הראשון של חיפושי קרובים במקומותינו התרחש כמובן אחרי השואה. הסוכנות היהודית הקימה מיד אחרי המלחמה את "המדור לחיפוש קרובים", שפעל עד 2002. הפעילות התרכזה בתחילה בעיקר בסיוע לניצולי שואה לאתר קרובים ומכרים, ובשנים שאחר כך באיתור קרוביהם של עולי ברית המועצות לשעבר. במהלך שנות קיומו של המדור תועדו בו למעלה ממיליון פניות, שכיום מאוחסנות בגנזך הסוכנות היהודית.

הבקשות לאיתור קרובים התפרסמו באותה תקופה בתקשורת בארץ ובחו"ל, ותוכנית בשם "המדור לחיפוש קרובים" שודרה ב"קול ישראל" ובתחנת "קול ציון לגולה". גם השבועון "לקרוב ולרחוק", שכלל שמות ניצולים, רשימות עולים ודרישות שלום, שימש כאפיק לחיפוש. תוכנית הרדיו "המדור לחיפוש קרובים" שודרה שוב בשנים 2000 ו-2002, בקול ישראל בשיתוף הסוכנות היהודית והארכיון הציוני המרכזי, וב-2007 עלתה לשידור תוכנית ברשת ב' תחת אותו שם. 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


גופים המסייעים כיום באיתור קרובים הם משרד הקליטה ויחידת האיתור הבינלאומית של מגן דוד אדום באמצעות הצלב האדום ושירות האיתור הבינלאומי.

אבל איך זה שבעידן האינטרנט עדיין קשה לאתר אנשים? ואקנין מספרת שגם היא תוהה לעתים, תוך כדי חיפוש, איך האנשים שפנו אליה לא חשבו בעצמם על האפיקים המתבקשים. "אנשים לא תמיד מוצאים את הידיים ואת הרגליים, אבל מצד שני זה לא תמיד קל. יש כאלה שמחליפים שמות כשהם עוברים לארץ אחרת, הכתובות משתנות, וזה דורש סבלנות והרבה מחשבה. צריך לדעת לחבר בין דברים. אני משתמשת בפייסבוק, באתרים של עצי משפחה וגם בבזק. יש לי ניסיון של שנים, אבל אני עדיין מנסה לשפר את מיומנויות החיפוש שלי". 

לא תמיד זה מצליח, אבל יש גם סיפורים מרגשים של איחוד משפחות. לאחרונה סייעה ואקנין לבחורה שנולדה בישראל וחיה בצרפת לאתר את אחיה האובד שנשאר בארץ לאחר גירושי ההורים. כיום היא מנסה לאתר עבור גולשי הקהילה במוטק'ה חברים מאי שם בשנות ה-50 בצבא, ועבור מישהי שאמה נפטרה בלידתה - מכרים של האם. 

מלבד האיתור היא פונה בעצמה לקרוב המאותר, ומבשרת לו שמחפשים אותו. "זה לא פשוט. את צריכה לדעת איך לגשת לאנשים, לא להבהיל".

ואיך התגובות?

"מרביתם מאוד שמחים, אבל היו לי גם כמה אנשים שלא רצו לשמוע מהאדם שחיפש אותם, שאמרו שהוא שייך לעבר. אני כמובן לא לוחצת ולא שואלת מה הסיבה, ונגמר הסיפור. רצונו של אדם כבודו". 

העיסוק באיתור קרובים נותן לה, לדבריה, הרבה מאוד סיפוק. "אני כל כך שמחה לעשות כיף לאנשים, להרגיש את האושר שלהם כשמצאו את האדם שאיבדו. אני נמצאת איתם כמובן בקשר לכל אורך החיפוש ומעדכנת ומדווחת על כל פעולה שאני עושה. עם חלק מהאנשים שעזרתי להם נשארתי בקשר גם לאחר מכן, ויש כאלה שנשארו חברים טובים שלי עד היום".

לקהילת חיפוש קרובים:  לחצו

 "חלפו 34 שנים, ומעולם לא שכחתי אותו"

חיפשה מידע על אמה - ומצאה משפחה

לכל קהילות מוטק'ה: לחצו