|
ד"ר אילה פרוקצ'יה
חובת הפרישה על רקע גיל אינה מתיישבת עם חובת השוויון ואיסור האפליה מחמת גיל, המעוגנים בחקיקה. כך אומרה שופטת בית המשפט העליון בדימוס, ד"ר אילה פרוקצ'יה, שזכתה השבוע באות "יקירת הסתדרות הגמלאים". "האוכלוסייה המבוגרת בישראל מתמודדת עם בעיות הקיום ועם הצורך לתת טעם לקיום", אמרה פרוקצ'יה בנאומה בטקס. "זהו סיפור מורכב, ולעתים עצוב. סיפור של קבוצה שחלק גדול ממנה מתמודד עם בעיות של קיום מינימלי בכבוד, וכולה מתמודדת עם השאלה איך לתת טעם ומשמעות לחיים בגיל השלישי".
אות ההוקרה הוענק לפרוקצ'יה על תרומתה לעולם המשפט הישראלי ולזכויות הגמלאים, כמי שאחראית בין השאר לפסיקת "בג"צ בר אילן" מאפריל 2011, הנחשבת לאבן דרך בנושא זכויות הגמלאים, שקבעה שארגון עובדים רשאי להכריז על סכסוך עבודה נגד המעסיק גם למען זכויות גמלאיו.
הפסיקה, שניתנה בניגוד לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הגיעה בעקבות איום בשביתה מצד הסגל האקדמי של אוניברסיטת בר אילן, בדרישה שגמלאי המוסד יקבלו תוספת לפנסיה החודשית, בהתאם לתוספת שקיבלו העובדים הפעילים.
"אני מאוד מתכבדת באות שקיבלתי", אומרת פרוקצ'יה בראיון למוטק'ה, "וחושבת שהמפעל שהסתדרות הגמלאים מובילה יחזק את זכויות בני הגיל השלישי, גם במסגרות ארגוני העובדים וגם מחוץ להם. הם עושים עבודה מאוד חשובה במישור החוקתי והציבורי וגם במתן עידוד לגופי גמלאים בכל הארץ".
פעילות למען ציבור הגמלאים היא, לדבריה, צו השעה. "האוכלוסייה המבוגרת הולכת וגדלה והצפי לגידולה שקול כמעט למהפכה דמוגרפית. החברה שלנו חייבת להיערך ולהסדיר את זכויות בני הגיל השלישי בצורה כוללת ושונה מאיך שהדברים נעשו עד היום".
בהתייחסה בנאומה לנושא גיל הפרישה אומרת פרוקצ'יה שעבור רבים חובת הפרישה מחמת גיל היא גזירה קשה, שיש לה משמעות נפשית, כלכלית וחברתית עמוקה. המציאות הדמוגרפית המשתנה מחייבת, לדבריה, בחינה אינדיבידואלית של הרצונות, היכולות והצרכים של כל אדם שרוצה להמשיך לעבוד, לצד הנתונים המשקיים-תעסוקתיים. "יש לפתוח אפשרויות ומסלולי תעסוקה לאלה שרוצים להמשיך לתרום, ולתת להם כיווני פעולה שישרתו את האינטרסים של החברה".
חיים של כבוד, ערך ומשמעות לאוכלוסייה המבוגרת הם, לדבריה, חובתה של החברה כולה. "עליה לדאוג שגם בפרק החיים הזה כל אדם יוכל למצות את הקיום המינימלי בכבוד, ומעבר לכך את הטעם לחייו, בצורה שתיתן לו תשובה מספקת וגם תתרום לחברה. יש כוח עצום במגזר הזה, שיכול להביא לחברה תועלת רבה. צריך רק ליצור את הערוצים שדרכם זה יכול לבוא לביטוי. להקים מערכת שתיקח בחשבון את כל ההיבטים של חיים בגיל מבוגר ותסדיר אותם בחקיקה או במסגרת מדיניות ממשלתית".
רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק
פרוקצ'יה נולדה ב-1941 בקיבוץ אשדות יעקב, סיימה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בהצטיינות והייתה האישה הראשונה שכיהנה כעוזרת משפטית של נשיא בית המשפט העליון, בסוף שנות השישים. בהמשך סיימה באוניברסיטה העברית תואר שני, בהצטיינות גם כן, ואת הדוקטורט שלה קיבלה ב-1972 מאוניברסיטת פנסילבניה. אחרי שורה של תפקידים במשרד המשפטים מונתה ב-1987 לשופטת בית משפט השלום בירושלים, ממנו העפילה למחוזי, ובמרס 2001 מונתה לשופטת בית המשפט העליון, תפקיד אותו מילאה עשר שנים, עד לפרישתה.
גם לאחר שפרשה, פרוקצ'יה לא נחה לרגע. "אני עובדת קשה. הגעתי למשרד בבוקר ואני כאן עד הערב. אני משלבת היום תפקידים מתחומים שונים. מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עומדת בראש כמה ועדות ציבוריות, מגשרת ובוררת בעניינים שונים.
"בנוסף אני מגבשת בימים אלה קוד אתי לעמותות לאספקת מזון לנזקקים, ולאחרונה נכנסתי לפעילות בעמותת 'בזכות', העוסקת בהגנה על זכויות בעלי מוגבלויות. אני מאוד משתדלת לשלב בסדר היום נושאים של חברה וזכויות אדם. זה מאוד חשוב בעיני".
בדבריה בטקס התייחסה השופטת גם לדו"ח העוני שהתפרסם לאחרונה ולמשמעותו לגבי הגיל השלישי. "היעד של קיום מינימלי בכבוד לכלל האוכלוסייה המבוגרת בישראל איננו מתקיים", אמרה. "שיעור האזרחים הוותיקים הנזקקים לאספקת מזון מעמותות וולונטריות הוא גבוה מאוד. לחלקם יש הסדרי פנסיה שאינם מספקים, ולאחרים אין פנסיה כלל. קצבאות הזקנה, שלא הוגדלו השנה אלא רק הוצמדו לעליית מחירים, אינן מספיקות לקיים רמת חיים מינימלית בכבוד". בהמשך דבריה התריעה שגם מי שנהנה מתנאי פנסיה התחלתיים סבירים, עלול להיפגע מהשינויים הדינמיים במצב הכלכלה והמשק, וגם בשל שינוי תוכנם של הסדרי הגמלאות.
בהתייחסות ל"בג"צ בר אילן" אמרה שהתפיסה שמרגע שאדם פרש מעבודתו תנאי הפרישה שלו מתקבעים, צריכה להשתנות. "מאחר שהחקיקה מפגרת בדרך כלל אחרי תהליכים המתרחשים במציאות, באה פסיקת בית המשפט ויוצקת תכנים חדשים למסגרות הקיימות. כך פסקו בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון שגמלאים יכולים להמשיך בחברותם בארגון עובדים למרות שפרשו, וארגון העובדים יכול לנקוט אמצעים להגן על זכויות הגמלאי".
אך כדי שארגון יילחם את מלחמת גמלאיו יש צורך, לדבריה, גם במחויבות בין-דורית. זו אינה יכולה להיכפות בחקיקה, ויש להטמיע אותה בדור הצעיר באמצעות חינוך. המחויבות הבין-דורית אינה מוגבלת למישור החברתי-ארגוני וצריכה להתקיים גם בתוך המשפחה. "האחריות הזאת משמעותה לא רק אחריות הורים כלפי ילדיהם, אלא גם אחריות ילדים כלפי הוריהם, בעת זקנה ומחלה".
עוד על תעסוקת מבוגרים:
גם תורמים, גם מרוויחים
האישה שהפכה מעובדת סוציאלית לשחקנית וסופרת
מחזירים את המבוגרים לעבודה
אין להם סיבה לפרוש
עבודה אחרי הפרישה: למי זה כדאי
|
פועל,עובד כפיים, המקבל הוראות עבודה מהממונה עליו ויודע מה פירוש ''אדונים ועבדים'' רק מחכה ליום בו יהנה מכספי הביטוח הלאומי וחסכונותיו הצנועים ויחדל להיות ''תחת מרות''.
הרבה אנשים במדינה שייכים לקריטריונים הללו ומחכים בקוצר רוח ליום בו יצאו לגימלאות.
תסלח השופטת המכובדת אם ארשה לעצמי (יחד עם הרבה אחרים - אני מניח) לחלוק על דעתה. מן הידוע ששופטים בד''כ נבחרים לכל מיני ועדות צבוריות המתמנות לחקור או לחוות דיעה, וזאת - לא בהתנדבות בדרך כלל...
אני אולי אבחר לועד הבית או לועד דיירי בית האבות בלבד...
דברים שרואים מכאן - לא רואים משם...
האילוץ לפרוש מחמת גיל ללא ראיית צרכיי האדם, יצוין בעקר סיכויו הכלכליים , ללא ספק זו גזירה הרסנית שלא מתיישבת עם ערכי שוויון בחברה נאורה במדינה מתוקנת.
התמיהה היא שהלגיטימציה לנורמה הדורסנית של אכיפת פרישה מחמת גיל בלבד , אשר לעיתים משמעה השלכת אדם אל עברי פי פחת רק בגלל גילו, ללא קשר לתפקודו, צומחת דווקא מתוך הוראת המחוקק.
כיצד ניתן להוליך חברה ואיך סבור מישהו שניתן לחנך ולהטמיע ערכים שוויוניים בה, ואו במערכות העבודה כול עוד המחוקק לא נתן דעתו למציאות העגומה שבעצמו אחראי לה וכל עוד לא מצא לנכון להתקין אמות מידה נאורות שיהיו נר להאיר דרכם של מי שבידם הופקדו זכויות האדם, מחייתו וגם קצבתו.
אין פלא שרבים כל כך מבני הגיל השלישי מגיעים לחרפת פת הלחם.
להסתכל על הטלפון הפלאפון הפקס
ולראות שהם שותקים,בולמים את הפה,
נגמרו הבקשות,ההוראות המטלות,
כל בוקר קם לכלום,
זו הגשמת החלום