חיה בצבעים, רוקמת חלומות

לעדי אדר מעמק חפר ימלאו אוטוטו 60, והיא החליטה שזה בדיוק הזמן להתחיל להגשים חלומות. להפוך את מקצוע הצילום בו עבדה במשך יותר מ-33 שנה למשהו אחר, אמנותי יותר. הגיע הזמן שהעדשה תהיה מכוונת גם אליה, שגם היא תצטלם. את צילומי העיתונות החליפו צילומי אנשים בהודו, את מערכת העיתון החליפו יוזמה ועשייה עצמאית כמו סדנאות צילום לנשים בלבד, ועל הדרך היא גם חזרה לתחביב ישן נוסף: עיצוב תכשיטים.

כשמישהו רוצה לומר כמה הוא אוהב את מה שהוא עושה הוא בדרך כלל משתמש במשפט "אני עושה את זה מאז שנולדתי", או "אני עושה את זה מאז שאני זוכר את עצמי". אדר, נשואה פלוס שניים וסבתא לשני נכדים, באמת ידעה שתהיה צלמת מאז שהיא זוכרת את עצמה. בגיל עשר היא ביקשה מצלמה ליום ההולדת, ומאז לא הפסיקה. "זה הייעוד שלי", היא מספרת, "בגיל 13-14 שכן שלי נתן לי את כל הציוד. היה לו חדר חושך, ולנו היה בית גדול ופשוט השתלטתי על אחד החדרים, ובניתי שם חדר חושך. השכן לימד אותי הכל".  

 עשתה מחקר על משמעות הצבעים. תכשיטי קמעות בעיצובה של עדי אדר, צילום: עדי אדר

אחרי השירות הצבאי המשיכה עם התחביב, ולמדה צילום באופן מקצועי ("המורה אמרה לנו: 'אל תצלמו לי זריחות, שקיעות, ילדים וזקנים. כל השאר אפשר לצלם'"). הלימודים הובילו אותה לעבודה בעיתונות, ותוך כדי, על מנת לפרנס את עצמה, החלה לייצר תכשיטים מפימו. לדבריה, היא הייתה אחת הראשונות בארץ, והלך לה ממש טוב. "אז היה הרבה יותר קל למכור תכשיטים", היא אומרת, "לא הייתה בולמיה של מכירת תכשיטים כמו היום. היו עושים פעם ביובל יריד, וכל העולם היה בא".

בשנים האחרונות חזרה גם לתחביב שפרנס אותה, והיום היא מייצרת חרוזים מקרמיקה ומחברת אותם בסריגה. במקביל, סיימה את עבודתה כצלמת עיתונות. "הייתי בטוחה שאגיע לגיל 70 בעבודה הזאת. זה היה החלום שלי", היא מספרת. "ואז, לפני שנתיים, כתבתי הרצאה שקשורה לעבודה בעיתון. פשוט סיפרתי סיפורים מעניינים מאחורי הקלעים של אנשים שצילמתי במשך השנים. אלה היו בעיקר אנשים מהישוב, לאו דווקא מפורסמים".

"אפשר לעשות קסם עם מה שיש אם יודעים איך להסתכל"

מתוך פרויקט צילום צבעי האור של עדי אדר, צילום: עדי אדר

"אנשים גילו עניין בהרצאות שלי, ופתאום הבנתי שאני חיה את החיים שמאחורי העדשה, ואני בעצם לא חלק משום התרחשות. אני מגיעה לצלם, מפוזר עלי אבק כוכבים, אבל הוא לא שלי, הוא של העיתון. במקביל העיתון התחיל להשתנות, עברנו מקום, העורכת עזבה. הציעו פרישה מרצון, עזבתי בנקודת זמן שעוד רצו אותי. התחלתי לכתוב כתיבה יצירתית. הבנתי שיש משהו מאד עוצמתי בתמונה טובה שמלווה בטקסט טוב, ופתחתי בלוג".

החיים אחרי צילומי העיתונות מובילים אותה לחיפוש אחרי האמנות הטהורה. היא בונה הרצאה בשם "החיים הצבעונים שלנו" שמשלבת בין כל תחביביה: סיפורים, תמונות וגם מכירה של תכשיטים. "ההרצאה הזאת הייתה ציפור נפשי", היא מספרת, "אני מדברת על משמעות הצבעים, ומספרת את הסיפור הצבעוני האישי שלי שמלווה אותי בחיי. כל מיני סיפורים שקרו לי קשורים לצבעים.

"למשל, עברנו אסון גדול במשפחה, החיים שלי התפרקו וזה היה בדיוק אחרי ששיפצנו את הבית. הכל היה לבן ונקי. לא יכולתי לסבול את הלבן. זה שיגע אותי. צבעתי את כל הכניסה בטורקיז עז. התיישבתי ממול, והרגשתי שלווה שעוטפת אותי. לא התייחסתי לזה כל השנים. רק כשכתבתי את ההרצאה, ועשיתי מחקר על משמעות הצבעים, הבנתי שטורקיז עוזר למצבי אובדן. זה היה מצמרר".

ההרצאה מיועדת לנשים בלבד, ולמרות שלכל אורך השיחה המונח "העצמה נשית" לא נאמר, הכוח הנשי של הצלמת מאד בולט לעין, והיא גם לא מפספסת את עידן הסלפי, בסדנא נוספת שהיא מעבירה לנשים בלבד. "אני לא מלמדת טכניקה, אני מלמדת להסתכל על מה שקורה מסביב ברמה הכי קרובה, הכי משפחתית", היא אומרת. "אפשר לעשות קסם עם מה שיש, אם יודעים איך להסתכל. לא חייבים לנסוע לגנגס בהודו ולצלם נזירים. הילדים שלנו ירצו לזכור את הצילומים של המשפחה, של הסביבה. זאת המורשת שאנחנו משאירים הלאה. לא לפחד מאמנות. להנגיש את זה לכל אחד. מה שיישאר זה לא מה שצילמנו בפסטיבל ונציה, זה מה שצילמנו ביום הולדת של הסבתא".

חוויה מרטיטה של אור וצבע בהודו

 עדי אדר וילדה מקומית בפסטיבל הצבע בהודו השנה. צילום באדיבות אדר

למה סדנאות צילום לנשים בלבד?

"יש לי בן צלם, הוא יודע בדיוק איזו מצלמה לקנות. גברים מסתכלים על המצלמה בצורה הרבה יותר טכנית, ונשים מפחדות מטכנולוגיה. היום גם עם הניידים אפשר לעשות המון דברים, ואני חושבת שנשים יותר מבינות על מה אני מדברת כשאני מרצה על צילום והשראה. אני לא צריכה לענות על שאלות טכנולוגיות כשאני מרצה בפני נשים. אני יודעת להסביר בצורה אינטואיטיבית וויזואלית".

אז אולי לא חייבים לנסוע לגנגס לצלם נזירים, אבל אדר נוסעת להודו לצלם בעיקר אנשים, בהמשך ישיר למסע החדש של חייה. את המסע הזה היא עושה שלוש פעמים בשליחות מקצועית, אבל את הנסיעה הבאה שמתוכננת – הפעם לנפאל ביום הולדתה - היא תעשה כנראה לבדה, רק היא והמצלמה. "החיים שלי הם תמיד דרך מצלמה, קשה לי ליהנות מדברים בלעדיה", היא מעידה. "אני חייבת לחוות הכל דרך העדשה".

 "משהו טוב זרם באוויר". וראנסי בהודו, צילום: עדי אדר

הנסיעה הראשונה שלה להודו הייתה במסגרת "מלכת המדבר" ב-2003, כצלמת מטעם מגזין "לאישה". "היה לי חיבור מיידי עם המקום", היא מספרת על תחילתו של הרומן. "אני אוספת אבנים מכל מקום שאני מגיע אליו, לא קונה שום דבר, רק אבנים, ובראג'אסטאן בדרום הודו היו אבנים יפות במיוחד. הצבעים פשוט היממו אותי. הנסיעה הייתה לא קלה, ישנו באוהלים, המון חלו, אני פחות. היינו במקומות ממש נידחים אבל בשבילי זה היה מענג. ביקרנו בכפר אקולוגי, ראינו בתי ספר בסוף העולם. אנשים שחיים באופן פרימטיבי אבל לא בעוני. משהו טוב זרם באוויר".

את שני המסעות הבאים עשתה השנה, עם קבוצה בשם "הדרך הנשית". הראשון התחיל דרך פוסט מקרי בפייסבוק, שחיפש צלמת לטיול בהודו. למרות שכותבת הפוסט קיבלה 5,000 פניות, אדר נבחרת וזוכה לנסוע לפסטיבל האורות במדינה - הדיוואלי. "כצלמת, להגיע לפסטיבל אור זאת חוויה מטורפת", היא אומרת, "משהו מרטיט. שטנו בסירה בתוך הגנגס כשמולנו הכל מתרחש. כמויות אדירות של אנשים. מאות נרות דלקו בתוך כלי חרס על המדרגות. אנשים נכנסו לטהר את עצמם בנהר, התפללו, עשו כביסה, ויש מקום אחד  שבו שורפים גופות. זה כמו ללכת בשוק ולעבור מדוכן לדוכן".

כעבור שלושה חודשים נסעה שוב, הפעם לפסטיבל הצבע (הולי), במהלכו צובעים ההודים את פניהם בצבעים עזים. "היה ממש מרגש להגיע למקומות שהייתי בהם כבר ולזהות פרצופים", אומרת אדר. "בכיכר המרכזית רוקדים הצעירים ומעיפים אבקות צבע בכמויות מטורפות. אנחנו ישבנו במסעדה מעל הכיכר, וצפינו על כל ההתרחשות. אנשים מבוגרים יותר הלכו עם שקיות צבע, וליטפו לעוברים ולשבים את הפנים עם הצבע".

מה השינוי הכי דרמטי שעברת בשנה האחרונה?

"פעם הייתי יושבת בבית, מקבלת משימות, מתאמת ונוסעת, עכשיו אני מייצרת הכל מחדש,  בעצמי. היו לי 33 שנים של בית ספר בעיתונות, ומאז מימשתי דברים שראיתי. בעבר צילמתי נשים שהעבירו סדנאות, שעשו מסעות בעולם. עכשיו אני הנשים האלה. הרגשתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, אחר כך יהיה הרבה יותר קשה. רציתי להספיק כשאני עדיין בעניינים".

לסיום, לאדר יש כמה טיפים לתמונת סלפי טובה:

 [#middleBanner] 

1. למצלמות של הטלפונים הניידים יש עדשה רחבה והיד שלנו לא מספיק ארוכה, כך שהתמונות יוצאות מעוותות. מקל סלפי יעזור - הוא קצת מרחיק את הטלפון והתמונה המתקבלת פחות מעוותת.

2. אל תצלמו מלמטה – הרימו את הסלולרי לגובה העיניים.

3. תאורה - מצאו אור טוב ליד חלון פתוח, על מנת לקבל תאורה מחמיאה.

4. מה לגבי תאורה טבעית? אור השמש טוב רק בזריחה או בשקיעה, ואז הוא המחמיא ביותר.

5. תמונת סלפי טובה מתקבלת מול מראה. כן, למרות שרואים את הסלולרי.

6. הכל שאלה של תרגול. לימדו את עצמכם: בדקו באיזה כיוון אתם נראים הכי טוב, מהי הזווית הטובה שלכם, ואל תחששו להתאמן ולהתנסות.

נשים מעל 60, תתחילו לחייך

להצטלם כדי לאהוב את עצמך

גירל פאוור: מהפכת הנשים המבוגרות

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

האישה שפיתחה תחביב חדש בגיל 70 

5 נשים שהגיל עושה להן רק טוב

האישה שעזבה הכל והפכה מורה ליוגה

להגשים חלום: שחקניות בגיל 70

תחביב חדש אחרי הפנסיה: סריגת קקטוסים

הצטרפו לקהילת הצילום של מוטק'ה