חיפשה מידע על אמה - ומצאה משפחה

מאז מות אמה ב-1989, חיפשה חיה קרפ-נעמן שרידים ממשפחתה של האם, למרות שככל שהיה ידוע לה, כולם נספו בשואה. "לא חלמתי למצוא קרובים", היא מספרת, "קיוויתי רק  למצוא מידע על עברה של אמי, שהיה בחלקו עלום עבורי".

פנייה של חיה לקהילת חיפוש קרובים במוטק'ה לפני כשלושה חודשים, הביאה לגילוי. "יומיים אחרי שהעליתי את הבקשה, עם הפרטים המועטים שהיו לי על משפחת אמי, חזר אלי פול, שעובד עם מיכל ואקנין, מנהלת הקהילה", מספרת קרפ, בת 67 תושבת ירושלים. "הוא שאל אם אני יושבת, והודיע לי שמצא אחות של אמי".

הדודה האבודה, בת 96 כיום, מתגוררת בפנמה, כך התברר לקרפ, יחד עם בתה וחתנה. בנה של הדודה חי עם משפחתו בארץ, בקריית אונו. קרפ הנרגשת יצרה קשר עם כולם, אך עדיין לא פגשה בהם פנים מול פנים. "כל השנים היה ברור לאמי ולכולנו, שהיא נשארה לבד בעולם", אומרת קרפ. "לא העליתי בדעתי שאי פעם אמצא קרובי משפחה. אין לי מילים להודות למיכל ולצוות שלה. חבל לי רק שאמי לא זכתה לכך".

מסיפור חייה של אמה, דבורה ניישטיין, ניצולת שואה ילידת פולין, יודעת קרפ רק קטעי אירועים. "כשהיינו ילדים לא רצינו לשמוע", היא משחזרת. "אחר כך היא כבר לא רצתה לדבר".

"אמי היתה סוג של חייזר, אדם עצוב ומדוכדך"

מקרובי המשפחה החדשים נודע לקרפ שאמה הצטרפה כנערה, עוד לפני המלחמה, למפלגה הקומוניסטית בפולין. בהמשך נישאה בגיל צעיר, בניגוד לרצון משפחתה, והביאה לעולם בן ובת. עם פלישת הנאצים החליטה, כמו יהודים קומוניסטים אחרים, לברוח לרוסיה הסובייטית. את שני ילדיה השאירה מאחור, אצל אמה, ומעולם לא ראתה אותם שוב.

"ידעתי שהיו לה ילדים, אבל היא לא רצתה לדבר עליהם", מספרת קרפ-נעמן. "הם לא שרדו את הרעב ואת המחלות, ואמי כל חייה אכלה את הלב על כך שנטשה אותם".

את בעלה השני פגשה דבורה במחנה עבודה ברוסיה, והביאה איתו לעולם ארבעה ילדים נוספים. שני בנים שנולדו ברוסיה ובאוסטריה, חיה שנולדה במחנה פליטים של הג'וינט בגרמניה, ואחותה הצעירה מרים, שנולדה בישראל, לכאן הגיעה המשפחה ב-1949 והתיישבה בירושלים.

"אמי, שדיברה פולנית, רוסית ויידיש, לא הצליחה בכל שנותיה כאן ללמוד עברית כמו שצריך או להשתלב בחברה", היא מספרת. "היא היתה סוג של חייזר, אדם עצוב ומדוכדך. כששמחתי על משהו כילדה, היא היתה שואלת 'מה יש לך לשמוח?' היא היתה מנותקת מאנשים, לא יצאה בחברה, לא דיברה כמעט עם אף אחד. החברה היחידה שלה היתה אשה שהיתה איתה במחנה ברוסיה, ואותה היא פגשה במקרה בארץ, אחרי המלחמה".

"היא היתה בטוחה שכל משפחתה נכחדה"

 דבורה, אמה של חיה, יחד עם חיה. צילום: מתוך האלבום המשפחתי, באדיבות חיה קרפ

קרובי המשפחה שאליהם התוודעה קרפ עכשיו האירו עבורה פינות נוספות בהיסטוריה של אמה. "הם סיפרו שאמי היתה תלמידה מצטיינת במתמטיקה, והבנתי סוף סוף למה היא היתה כל כך מאוכזבת כשאני לא הצלחתי בזה. סיפרו שהיתה ילדה יפה עם שתי צמות בלונדיניות, בחורה סוערת, עליזה ומרדנית. אני לא הכרתי אותה כך.

"מה שהיא עברה במלחמה הפך אותה לאישה ממורמרת וקשת יום, שלא בטחה באף אחד ולא ידעה להביע רגשות. הפעמים היחידות שראיתי אצלה רגש, היו כששמענו מהבית את מטחי הכבוד בהר הרצל בלוויות של חיילים. אז היא היתה בוכה, אבל בלי דמעות, ואומרת 'עוד ילד יהודי הלך'".

כל השנים האמינה האם ששרדה יחידה מבין הוריה וחמש אחיותיה. "היא היתה בטוחה שכל המשפחה נכחדה, ואפילו לא ניסתה לחפש", משתפת קרפ. "אחרי מותה ומות אבי, חמש שנים קודם לכן, החלטתי ללמוד עוד קצת על העבר שלה. חשבתי שלא יכול להיות שאף אחד מהמשפחה שלה לא שרד, שאמא שלי נשארה לבד בעולם".

אז היא פנתה למדורי חיפוש קרובים, נסעה לבית התפוצות בתל אביב, חיפשה בספר הטלפונים אנשים עם שם משפחתה של אמה – אך לא העלתה דבר.  

"עצוב לי שאמי לא זכתה לפגוש שוב את אחיותיה"

 [#middleBanner] 

לפני כשנה קנתה לה בתה מחשב, וקרפ החלה לגלוש באינטרנט. "הגעתי למוטק'ה, נתקלתי בקהילת חיפוש קרובים, והחלטתי שאין מה להפסיד. כתבתי וסיפרתי על אמא שלי".

את העובדה שהצליחה בסופו של דבר לעלות על עקבותיהם של קרובי משפחה, קרפ עדיין לא מעכלת. "קשה לי לקלוט שיש לי משפחה. לא האמנתי שאמצא מישהו, רציתי רק לדעת על אמא שלי, מה היא הסתירה כל השנים". 

חודש שלם עבר מאז שקיבלה לידיה את פרטיהם של קרובי משפחתה, ועד שאזרה עוז להתקשר לבת דודתה בפנמה, ולבן דודה בקריית אונו. פנייתה התקבלה בהתרגשות, וכולם זכרו את האחות דבושקה (דבורה), הקומוניסטית שמרדה בהוריה. "היה מצחיק לגלות שלילדים בשתי המשפחות שלהם יש את השמות שעברו במשפחה של אמי", אומרת קרפ.  

"הם סיפרו לי ששתי אחיות נוספות של אמי שרדו את השואה וחיו בצרפת, אבל שתיהן כבר נפטרו. עדיין לא נפגשתי איתם, אבל אעשה זאת בקרוב ואני מאמינה שנישאר בקשר הדוק. עצוב לי מאוד שאמי לא זכתה לפגוש שוב את אחיותיה ומתה בבדידות כזאת. היא אמרה לי פעם, 'אם הייתי יודעת שנשאר מישהו מהמשפחה, שאפילו עוד אדם אחד ניצל, זו היתה בשבילי שמחה גדולה'".

"חלפו 34 שנים, מעולם לא שכחתי אותו"

פתאום נזכרתי בשלמה, החבר ממרוקו

מצאתי עוד שריד ממשפחתי

תגידו צ'יז: כך תפיקו צילום משפחתי מוצלח

חברות הילדות נפגשו אחרי כמעט 50 שנה

חמותי וצרות אחרות: כך תחיי בשלום עם כלתך 

חיפוש קרובי משפחה בעולם: נפרדו באיטליה, נפגשו במוטק'ה

מלכת היופי לניצולות שואה: החיים חזקים יותר

הילדים חזרו הביתה? כך תתמודדו

אני לא אימא. אז מה, אין לי זכות קיום?

מחפשים חבר או בן משפחה שהקשר איתו נותק? לפורום חיפוש קרובים לחצו כאן