חנה מרון חוגגת 84: העצות שלה לגיל הזהב

חנה מרון עובדת כל הזמן. היא מופיעה בערבי קריאת שירה ובהרצאות על תיאטרון. היא פעילה ומסייעת לכל ארגוני השלום שפונים אליה. היא בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי ודו-קיום. בעיתונות חנה מרון מצטיירת כאשה עצובה, אולי אפילו קצת ממורמרת ? ולא כך הוא. "אני בודדה כי בעלי נפטר, אבל יש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים. אני לא עצובה". בעלה, האדריכל יעקב רכטר, נפטר לפני חמש שנים. על השאלה איך מתגברים על הבדידות היא עונה: "אני לא מחפשת להכיר מישהו". בימי שישי המשפחה מתכנסת בדירתה, לדי בית הבימה, למסיבה-ארוחה-קפה: הבן אמנון (46), ארכיטקט ואב לתאומים (בן ובת); עופרה (43), ד"ר לפילוסופיה, מלמדת באוניברסיטת תל אביב; ודפנה (41), שחקנית, בעיקר בתיאטרון בית לסין, אם לבת. ובניגוד ל"מה שאומרים", חנה מרון לא קובלת ולא ממורמרת על שאינה מקבלת תפקידים בתיאטרון. בנימה סלחנית, במבטאה התיאטרלי, הגרוני משהו, הלא צברי, עם ר' סלאבית נוסח הבימה (אבל לא רוסית), היא אומרת: "נו, אני מבינה. כיום כמעט שאין תפקידים לשחקנים בגילי. הטרנד נוטה יותר לצעירים. העולם תמיד היה שייך לצעירים". לא שאלנו, כמובן, בת כמה שחקנית הקאמרי לשעבר (היא גילתה זאת בעצמה בהמשך הריאיון), אבל באחד מאתרי האינטרנט נכתב שמרון, אחת הכוכבות הגדולות של התיאטרון הישראלי, שקיבלה את פרס ישראל ב-1973, נולדה ב-22 בנובמבר 1923. אך חנה מרון לא נראית בת 84. היא נראית בת פחות מ-60. שיערה זהוב סמיך, עיניה התכולות נוצצות לעברך, בכיפוף קל של הראש, כאילו מבצעת תנועת משחק ושואלת-לא-שואלת: אתה מבין? גיזרתה מצויינת. עוד כתבות על ההיסטוריה של ארץ ישראל[/u]

אקסודוס: הספינה שהביאה להקמת המדינה
[/u]


עצורי ההעפלה
[/u]


איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב
[/u]


עיר, גזוז, פנס ומדינה: על ימיה הראשונים של תל-אביב
[/u]


רגע בהיסטוריה: רצח ברנדוט
[/u]


המושבניק שגילה את דרך בורמה
[/u]


המירדף אחרי אורי מילשטיין והאמת ההיסטורית
[/u]


היו זמנים: 60 להקמתה של מכמורת
[/u]


מוזיאון הפלמ"ח: הסמל והמורשת
[/u]


100 שנה להקמת ארגון "השומר"
[/u]


נעמי פולני: האמא של הלהקות הצבאיות

[/u] היא קיבלה אותי בדירתה במכנסי ג'ינס צמודים ובחולצת טריקו מבליטת חזה. אמרתי שאסתפק בכוס מים, אך היא הכינה לעצמה קפה ואמרה: "אתה עוד יכול להתחרט". והנה, לא ייאמן, אני שותה קפה עם אלילת ילדותי ממרתף אולם מוגרבי, ששכן במרכז תל אביב, מתחת לקולנוע מוגרבי, בפינת הרחובות בן יהודה-אלנבי-פינסקר. במרוצת הזמן נשרפו האולמות והפכו למגרש חניה, אבל זכרונות הנערה מוכרת הפרחים מ"פיגמליון", הנשמה מ"הילולת רפאים", הכוכבת של "הוא הלך בשדות", "כולם היו בני", "ביבר הזכוכית", "פונדק הרוחות", "הדה גאבלר", "מדיאה", "כטוב בעיניכם", "הלו דולי" ? חזרו אלי גם אחרי חמישים שנה. לאחר הריאיון הרהרתי בטפשותי: מדוע לא ביקשתי ממנה לעשות קטע מאחת ההצגות? כשקמה לשטוף את הספלים, לא יכולתי להימנע מאופן הליכתה. חלק מרגלה של מרון נקטע בעקבות פציעה קשה בהתקפת מחבלים בנמל התעופה של מינכן ב-1970. אי-אפשר להבחין בקושי שבהליכתה. "החלמתי, אבל יש לי נכות מסויימת", היא מעירה. מרון אינה חושבת שתוכל שוב לפתוח בחיים משותפים עם גבר. "לא בגילי. התחתנתי עם יעקב, שהיה בעלי השלישי, ועברתי הרבה אהבות בחיים.. יעקב היה אהבת חיי, והיינו נשואים יותר מארבעים שנה. אני עוד מעט בת 85. אין לי צורך בזוגיות ואני לא מחפשת להכיר מישהו. יש לי חברה, ואני אוהבת לבלות בחברת אנשים. יש לי ידידים צעירים שמתעניינים באמנות ואוהבים לשוחח איתי וללכת להצגות, לקולנוע, לתערוכות ולארועים." מרון עבודת כל הזמן. היא פעילה ומסייעת לכל ארגוני השלום שפונים אליה. היא בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי ודו-קיום. מרון נמנתה עם המשלחת שהתלוותה ליצחק רבין לטקס חתימת הסכמי אוסלו. היא מופיעה בערבי קריאת שירה ובהרצאות על תיאטרון. אינטרנט ? לא. אין לה מחשב. היא כמעט לא כותבת. "משעמם אותי לכתוב. אומרים לי: למה לא תכתבי? לא בא לי". מרון אוהבת לבשל, ובישלה הרבה כשהמשפחה הקרובה היתה בבית. היא אוהבת לארח. "אבל נשארתי לבד, ולכל אחד מהילדים יש משפחה משלו. בימי שישי מתאספים לקפה, ומדי פעם אני עושה מסיבה". היא החלה לשחק כשהיתה ילדה בשנות השלושים בארץ הולדתה, גרמניה, ועלתה לארץ ישראל אחרי שנאלצה להקריא ברדיו שיר ליום ההולדת של אישיות נאצית בכירה. במלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי והצטרפה ל"להקת הבריגדה" העברית שהקים אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. שמה היה אז מיירצ'ק, ולצידה הופיעו וכתבו מרדכי זעירא, נתן אלתרמן, א. אוצנקו, יעקב אורלנד, יוסי סוקניק (ידין), שהיה בעלה הראשון, ולאה סיטין (אמה של נורית גלרון). בסלון דירתה של מרון ממוסגרת כרזה מהופעת הבכורה של תוכנית ג' של הלהקה, "דרישת שלום מתל אביב". הלהקה נקראה The Palestinians והיתה בחסות ה-NAAFI, יחידת השק"ם והתרבות בצבא הבריטי. אבל רוב המודעה בעברית עם הכיתוביות "להקת הבריגדה" ושמות חברי הצוות. הבכורה היתה ב-14 ביוני 1945 באולם האופרה בנאפולי. "העיר," מספרת מרון, "היתה הרוסה, ורק בניין האופרה שרד. חיילים, פליטים וניצולי שואה נכחו בהצגות". לנו, הצברים, זכור שירה הפופולרי של הלהקה "כל הדרכים מובילות לרומא", שסולניו היו מרון וידין.

אחר כך נוסד התיאטרון הקאמרי, ויוסף מילוא הזמין אותה להצטרף אליו. כאן החל המגע החברתי שלה עם התרבות, האמנות והספרות התל-אביביים בקפה "כסית" שהשפיעו על עיצובה האישי והאמנותי כשחקנית. "אני שייכת לדור שישב בכסית עם שלונסקי, אלתרמן, זריצקי (הצייר) ועם פוליטיקאים כמו יגאל אלון, שהכירו אישית את בן גוריון (ראש הממשלה דאז). משלונסקי, מאלתרמן ומאוחר יותר מהבמאים שהקימו את התיאטרון הקאמרי ? מילוא וגרשון פלוטקין ? למדרתי הרבה מאוד. הם היו האנשים החשובים של התקופה, ואני מדברת על שנות ה-50, והם השפיעו עלי מבחינת השפה, הצורך להיות אזרח ולא רק אמן חשוב, ולהיות חלק מהמדינה וממה שקורה בה. אלו דברים שמשפיעים גם על העבודה שלך." "אני לא עייצעס געבער" ? אומרת מרון כשאני מבקש ממנה לגלות מה סודו של השחקן הטוב. "אין עצות בדבר הזה. מה שחשוב הוא שאם אתה עוסק בזה, לא הטון קובע, אלא התוכן. מה שחשוב זה להבין את מה שאתה אומר. אחר כך באים עוד דברים ? איזה מחזה, מי הבמאי, מי הפרטנרים, באיזו תקופה מדובר, מה רוצים להגיד, מי האיש שאתה מגלם. זו עבודה מסובכת, בלי קשר לאינטונציה." כשמשוחחים איתה על ההצגות בהן השתתפה, היא מציינת תחילה את שמו של מחבר ההצגה: "אחת ההצגות שהיתה בשבילי אתגר מיוחד היתה של בקט ? 'הו הימים היפים'. וההצגות של שייקספיר ? 'כטוב בעיניכם' ו'מהומה רבה על לא מאומה', איבסן ? 'הדה גאבלר', 'בית הבובות' ו'רוחות'. אני לא גאוותנית, אבל אני די מתגאה שהיתה לי אפשרות לעשות שלושה איבסנים. חוויה. וגם צ'כוב ? 'השחף'. כל הדברים הטובים. וברנרד שאו ? 'פיגמליון'. היה לי מזל. אלה תפקידים שנשארים בזיכרון בתור חוויה. וכמובן, 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר. הפרמיירה היתה בעת הכרזת המדינה, וזה היה אחד הדברים החשובים בתקופה ההיא." מרון שיחקה גם בכמה סרטים ובהם "הדודה קלרה", "העיט" ו"כביש ללא מוצא", וכיכבה בסדרת הטלוויזיה המצליחה "קרובים קרובים" (פ-תו-ח). בתחילת שנות ה-90 היתה ממייסדי אנסמבל תיאטרון הרצליה. היא גם ביימה כמה הצגות, ביניהן את ההצגה שגם כתבה, "שירים שיצאו מכסית" (2002), בה שזורים שיריו של שלונסקי. אבל עיקר הקריירה שלה וחלק חשוב מחייה של מרון שייכים לתיאטרון הקאמרי, בו כיכבה כשחקנית הראשית. התיאטרון היה אז המוביל בין התיאטראות בארץ, כאשר חלק מהצגותיו היו בעלות אופי מרדני וביטאו את המחאה החברתית בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעיקר אחרי מלחמת השחרור. מרדנות זו זרמה במקביל לגופים מורדים אחרים, כמו החיילים משוחררי מלחמת 1948 והשבועון "העולם הזה". מרון היתה חלק מאותה רוח רעננה, צעירה, שנשבה בתיאטרון הקאמרי, שבו הציגו גם בעברית צברית. "הבימה", "אוהל" ותיאטרונים אחרים היו במות של הדור שקדם ל-48'. הקאמרי, לעומתם, היה התיאטרון של מדינת ישראל. אף על פי שמרון שייכת אולי ל"שמאל הקפיטליסטי", היא נציגה בכירה של העממיות ושל תחושת האיכפתיות שנבעו מהתיאטרון והיו כה חשובות למדינה בשנות ה-40, ה-50 וה-60. אין ספק שמרון היא "הגברת הראשונה" של התיאטרון הישראלי ? מאז חנה רובינא. וכמו שנאמר על הרמב"ם: "ממשה עד משה לא קם כמשה", כך אפשר לומר גם: מחנה (רובינא) עד חנה (מרון) לא קמה כחנה (מרון).
המתכון של מרון לאשה ולגבר המצויים בזמן השלישי בחייהם
: לנשים: "אני חושבת שהכי חשוב זה, כמובן, שיהיה עניין בזמן השלישי בחיים. אחת הבעיות החשובות היא הבריאות, ויש לטפל בנושא ולא לחכות להתקף לב או לסוכרת. לחיות חיים בריאים. בכל עיתון ובכל מוסף נותנים לנו עצות מה זה בריאות: לאכול פירות וירקות, לטפח את עצמך. אומרים לי שאני נראית נחמדה מפני שאני דואגת שאראה נחמדה. אז לטפל בעצמך ולא להיקלע לרצון לוותר. ברגע שאשה יודעת להסתדר מבחינת הבריאות, בשלב הבא עליה לדאוג לחיצוניות שלה. אני רואה הרבה נשים זקנות, והן נראות זוועה. אין לכך סיבה. אפשר להתלבש יפה, לסדר את השיער, את הציפורניים, ולא לומר על שום דבר ? 'עשיתי כשהייתי צעירה ועכשיו אני לא עושה'." לגברים ? "גבר עם בטן גדולה זה דבר לא רצוי. אבל עם קרחת (שגם לך, המראיין, יש, תסלח לי) ? היום זה דבר שלא צריך להתבייש בו כי זה נחשב סקסי. גברים יכולים לעשות טיפולים גופניים כמו נשים, אבל הדבר הכי חשוב עבור גבר הוא לעסוק בספורט. אפשר להתעמל וללכת ברגל ולא להשתמש ברכב כל הזמן. דבר נוסף שחשוב הוא ? מצב הרוח. אי-אפשר להימנע מכך שגם גברים סובלים לפעמים מעייפות, מחוסר שינה, ממחשבות לא סימפטיות, והם קמים בבוקר מצוברחים. צריך להתנער מזה. אתם שולטים על עצמכם. הגוף שייך לכם, וחובה להוציא מהלקסיקון את המילים 'אוי-ויי'. "עצה נוספת שעולה עכשיו בדעתי, כשאני בשוונג: אם יש לכם רגע לא סימפטי ? תתלבשו יפה. לכו לבית קפה, קיראו עיתון, הזמינו חברה, ואפשר אפילו לרכל קצת. ואחר כך עשו לעצמכם גוד טיים, כמו סרט באמצע היום לבד. זו הרגשה טובה. יש בזה העזה והרגשה כאילו אנו עדיין צעירים. אם כל אלה עדיין לא עושים לכם טוב, קנו לעצמכם מתנה. לקנות זה כייף. אם אתם במצב רוח רע ? קנו בגד שיעשה לכם טוב וייתן לכם הרגשה שאתם צעירים. יש אנשים שאוהבים לשחק ברידג'. אני אוהבת לשחק שבץ-נא. חשוב לעשות לעצמך משהו טוב ? להיכנס לחנות ספרים ולקנות בסט-סלר. העיקר להשתחרר מן הרגע העצוב."