יום השואה: ספרים חדשים בהוצאת יד ושם

אחד ממפעלי ההנצחה והתיעוד החשובים שנעשים במסגרת יד ושם הוא הוצאתם לאור של ספרים העוסקים בצורות שונות, מזוויות שונות, בסיפורי השואה. גם השנה, לרגל יום השואה, יוצאת במסגרת יד ושם שורה של ספרים כאלה - ספרי עיון, ספרי זיכרונות ויומנים של מי ששרדו את הזוועות. שני ספרי העיון שרואים אור השנה במסגרת זו הם "רכבת הזהב - השמדת יהודי הונגריה ושוד הרכוש" מאת פרופ' רולנד צוויג (עורכת: חדוה מלכיאור) ו"ללא הומור היינו מתאבדים" מאת חיה אוסטרובר. הספר הראשון מציג את מחקרו של פרופ' צוויג מאוניברסיטת ניו יורק על רכבת הזהב שיצאה מהונגריה לאוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה, נושאת את רכושם של יהודי הונגריה, והייתה בעצם שיאו של מסע ביזה מתוכנן וארוך שהחל בחקיקת חוקים אנטי-יהודיים בהונגריה של טרום המלחמה. הספר מתעד את שרשרת האירועים כולה, החל באידיאולוגיה המעוותת שעמדה בבסיס המעשים וכלה בוויכוח על ערך הרכוש שהוחזר אחרי המלחמה לניצולים. ספרה של חיה אוסטרובר עוסק בכוחו של הומור וכיצד שימש ניצולים בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה ככלי הישרדות. המחקר שעליו מתבסס הספר מציג סוגים שונים של הומור וצחוק ובוחן את אופן השימוש בהם בשואה. במחקרה ראיינה אוסטרובר 55 ניצולים וניתחה את דבריהם בכלים פסיכולוגיים. "מחכים ללנק - יומן מן הבור" מאת יהושע שכנר (עורכות: דבורה שכנר ובלה גוטרמן) הוא אחד משני היומנים היוצאים השנה. את היומן כתב שכנר בין יוני 1943 למארס 1944, בעשרת החודשים שבהם הסתתר עם 13 יהודים נוספים בבור במכרה חול נטוש ליד הכפר הינקוביצה, נתונים לחסדיו של האיכר הפולני לנק, שסיכן למענם את חייו ואת חיי אשתו ובנו. שכנר, אז בן 44, תיאר ביומן בכנות ובדייקנות את העימותים בבור, ובכללם את עימותיו הקשים עם בנו, שהיה אז מתבגר, את משחקי הכבוד, את החלומות ואת הפחדים. לאחר המלחמה היגר שכנר לארצות הברית ולא התראה עם בנו, שעלה לארץ, 20 שנה. שכנר מת ב-1975 ובנו נפטר ב-1999. כלתו של שכנר (אלמנת בנו), דבורה שכנר, כתבה לספר הקדמה ואחרית דבר.


"שנה גורלית" מאת אלכסנדר מאייר (עורך: רמי סערי), הוא יומן שנכתב באושוויץ מיד לאחר שחרור המחנה, והוא מביא את קורות המחבר במשך שנה אחת שתחילתה ביוני 1944, כשפסע לתוך מלכודת גסטפו בצרפת הכבושה, וסופה עם שחרור מחנה אושוויץ. ביומן הוא מתעד כל מה שראה כדי שהעולם כולו יידע, כדי שאיש לא ישכח. מאייר, יליד מזרח צרפת, התגייס לצבא הצרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ושירת בחיל ההנדסה. ביוני 1944 נעצר בידי הגסטפו בשל הלשנה וחודש לאחר מכן נשלח לאושוויץ. אחרי תום המלחמה שב לצרפת וב-1949 נישא והקים משפחה. הוא נפטר ב-1980. שלושה ספרי זיכרונות יוצאים השנה במסגרת זו: "אני שוב יהודי - מבולחוב אל פולין הקומוניסטית וחזרה ליהדות" מאת שלמה אדלר, "ניטרה שלי" מאת חני קהת ו"שובר שתיקה" מאת מרדכי פלץ. אדלר מתאר את המלחמה מזווית ראייתו של הנער שהיה אז, שאיבד את הוריו, את אחותו ואת מרבית משפחתו המורחבת, שחווה מחנות כפייה והסתתר, הצטרף לצבא הפולני בזהות בדויה, נעצר בידי המשטר הקומוניסטי, ברח לפולין ובסופו של דבר עלה לישראל, כאן הוא חי בכפר סבא.


חני קהת שתקה יותר מ-50 שנה עד שמצאה את הכוח לספר את זיכרונות ילדותה בצל עליית הנאצים וסיפור הבריחה של משפחתה, משפחת קראוס, מניטרה שבסלובניה, שבה הייתה קהילה יהודית שמנתה כמה אלפים וממנה שרדו בתום המלחמה כ-600 איש בלבד. ב-1949, בהיותה בת 15, עלתה עם אחיה לישראל (ואחריהם עלו גם הוריהם) והיא מתגוררת כיום ברמת גן. גם מרדכי פלץ שתק שנים עד ששבר את השתיקה וסיפר את זיכרונותיו מהמלחמה. בן למשפחה יהודית שנאבקה על קיומה בסביבה כפרית, נוצרית ואנטישמית בעיירה איזביצה שבפולין, הוא ברח לאוקראינה, נאבק על קיומו בגטו ורבה, נמלט ליערות ושרד מסע בשלג, רעב ובודד.
עוד כתבות בנושא השואה:

יום השואה: פתיחת המרכז לחקר השואה

מרכז המידע לזכויות ניצולי השואה: הצלחה

ניצולי השואה ממשיכים לחיות בקפה אירופה

דו"ח ועדת החקירה בנושא סיוע לניצולי שואה

תלמידי האלף השלישי מחפשים קרובים של ניצולי שואה

להתייעצות עם מומחי מוטק'ה:

פורום ניצולי שואה