יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

השחקן הוותיק יוסי גרבר עסוק מאוד בימים אלה. הוא מככב בהצגה החדשה של הקאמרי "ימי שלישי עם מורי", שבה הוא מגלם את מורי שוורץ, פרופסור לסוציולוגיה שהיה דמות של מורה לחיים, אדם ששפע השראה, תבונה, חוכמת חיים ואופטימיות גם כשידע שמותו ממחלה סופנית הולך וקרב. במקביל, הוא גם מופיע בשלושה להיטים אחרים של התיאטרון: "היה או לא היה", "משפחה חמה" וכמחליפו של יצחק חזקיה ב"המלט", לפי הצורך. "ואני כבר עברתי את ה-76, אני לא ילד קטן", הוא צוחק. במחשבה שנייה, גרבר הוא שחקן עסוק כל חייו המקצועיים. "זה טוב, אבל זה גם רע, כי אין מספיק זמן גם לדברים שאני רוצה לעשות. אבל זה טוב, משום שאין לי זמן להתעסק עם עצמי הפיזי, ואחרי שעוברים את ה-70 יש עם מה להתעסק בתחום הזה. אני גם 16 שנה אחרי ניתוח לב פתוח ובעין אחת אני רואה מטושטש וכל הזמן מחליפים לי קרניות שלא נקלטות", הוא מגחך, "זה רע, כי אין לי זמן לקרוא ויש לי המון ספרים שאני רוצה לקרוא ואני לא מספיק. אתמול קראתי עד ארבע בבוקר. "אבל זה טוב, כי החיים מאוד מלאים ואז כשיש לי יום חופש אני נורא נהנה ממנו. אני גר ליד הים אז ביום כזה אני הולך לקיוסק שבו מכירים אותי, קורא עיתונים, רץ עם הכלבה ומסתכל על הים. אני חושב שאני נהנה הרבה יותר מהפנאי כי יש לי רק מעט ממנו". ב"ימי שלישי עם מורי" הפרטנר שלו להצגה הוא השחקן יפתח קליין בן ה-36. לפני תשע שנים שיחק במחזה אחר לשניים, גם הוא על ידידות - אם כי שונה במהותה - בין אדם קשיש לאיש צעיר, "מר גרין". מיכה סלקטר היה אז הפרטנר הצעיר שלו וההצגה, שזכתה בפרסים ובמחמאות, רצה כ-600 פעמים. "אני אמנם משחק בשנים האחרונות דמויות של מבוגרים, ועכשיו אני גם משחק אב משפחה מת ב'משפחה חמה' ואת מורי הגוסס על הבמה, אבל אני כל הזמן מוקף בצעירים וזה עושה לי טוב. עם בני גילי בסוף תמיד מתחילים לדבר על מחלות, אבל עם הצעירים שסביבי אי אפשר לדבר על כאבים ומחלות. ב'מורי' כולם - יפתח, הבמאי, אנשי ההפקה - בני 30 ומשהו, וזה מתאים לי. "לפני כמה זמן הייתי בכנס 50 שנה לתיכון חדש, שבו למדתי במחזור הראשון. הסתכלתי מסביב ואמרתי לעצמי שאני לא זוכר שלמדו איתי במחזור כל כך הרבה פיליפיניות... אבל המזל הוא שבכיתה שלי עצמה, רוב מי שלמדו איתי הם עדיין אנשים פעילים, אנשים בעשייה. וזה בעיני הדבר העיקרי: לא חשוב מה אתה עושה, העיקר שתעשה. חשוב איך אתה עושה. אני כבר מזמן אמרתי שאם יגיע שלב שלא יתנו לי לשחק בקאמרי ואני עדיין אוהב וארצה לשחק, אלך לכל מקום שבו יתנו לי לשחק.


"היה לי פעם חלום לפרוש לקריית שמונה או למקום דומה ולהקים בו חוג תיאטרון. אם לא הייתי יכול להמשיך לשחק כאן, הייתי הולך ופותח חוג במקום שצריך אותי. אולי זאת מילת המפתח - שצריך אותך. נורא חשוב להרגיש נחוץ". דמותו של מורי שוורץ שאותה הוא מגלם גרמה לו, לדבריו, להרבה מחשבות. "לא כל כך האמנתי שמורי באמת היה אופטימי כזה, גם במחלה. אבל אז, כשבאתי לטיפול עיניים בבית החולים, פגשתי אישה שיש לה כל המחלות כמעט והיא אישה עם אופטימיות ענקית, אז השתכנעתי שיש אנשים כאלה". ואולי דווקא בגלל כל האופטימיות סותרת העובדות שקיימת בדמות, גרבר מודה שהיא קשה לגילום: "קל יותר לשחק זקן מריר ונרגן, במיוחד כשמדובר במחלות. כאן אין כל כך הזדמנות לשחק את המחלה חוץ מסצנה אחת, כי מורי כל הזמן אופטימי. "גם אני מטבעי אופטימי, רואה את חצי הכוס המלאה, וזה לפעמים טוב ולפעמים גורם לקלות דעת. אבל מעולם לא עמדתי למבחן כמו מורי". מורי שוורץ הוא התגלמות דמות המנטור. גרבר יודע שזו דמות שמשפיעה על אנשים, על הקהל. הוא בכלל מאמין שתיאטרון מהסוג הזה משפיע על הקהל. טוני הלה, מי שהייתה מנהלת תיכון חדש, היא הראשונה שהוא מציין כשאני שואלת על המנטורים שלו. "לא הייתי תלמיד מבריק, אבל היא חשבה שאני מאוד כישרוני במשחק וליוותה אותי כל התיכון, אמרה לי מה לקרוא וחשבה שיותר חשוב שאתעסק בספרות ובתיאטרון מאשר בערבית, מקצוע שלא הייתי טוב בו. היא כמעט הרביצה לי כשנתקלה בי ברחוב כעבור כמה שנים, כי שמעה שנהייתי דייל".


עוד הוא מונה את מורהו בבית הספר לתיאטרון ראדא שבלונדון, פיטר ברקוורת', את הרקדנית רות האריס "ובאיזשהו מקום גם ניסן נתיב. וכמובן גיסי, יוסף הרמלין, שהיה דמות שהיה תענוג לדבר איתה. "אין כבר אנשים כאלה", הוא מצר ומאמץ ביטוי שאני מציעה - שיעור קומה שמתקצר. "כן, זה ביטוי מצוין. כשאני חושב על כל השרים שבאו בעבר לתיאטרון, כמו גולדה, למשל, שבין אם אהבת אותה או לא, ידעת שהיא רצה לקונצרט בין דברים. היו רבים כאלה, היום כבר לא". מורי שוורץ, הוא קובע, "כתב בעצם דברים נורא בנאליים, ברוח מה שסבתא שלי אמרה. אז מה יש בו בעצם, שמחמם את לב הקורא או הצופה, למרות שהוא יודע שזו לא יצירה ספרותית או פילוסופית גדולה? מה יש שם שעובד כל כך? "יש בו אנושיות. תובנות של 'מענטש'. זה מזכיר לרבים משהו אישי, מישהו אישי. יש במורי את החום היהודי שנעלם, חום של שלום עליכם, חום יהודי עם הומור. "כשהייתי דייל", הוא נזכר באנקדוטה על טיפוס מהזן האבוד הזה, "טסנו במטוס קונסטליישן שהיו לו ארבעה מנועים. באחת הטיסות אמר לי הטייס לסגור את הווילונות כי הוא צריך לכבות מנוע אחד שמתחמם, והוא לא רוצה שנוסעים יילחצו. וכך היה. ואז קרא לי אחד הנוסעים, יהודי אמריקני, ושאל אותי, 'תגיד, את הוונטילטור השלישי - לא צריך יותר?' במקום להיכנס לפאניקה, הוא עשה צחוק. דמויות כאלה אין כבר".
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: ימי שלישי עם מורי

ביקורת קולנוע: אינוויקטוס

ביקורת ספר: אוכלי הגחלים

ביקורת תיאטרון: מראה מעל הגשר

ביקורת ספר: חיוך של דולפין