יזכור לנעמי שמר

שלוש שנים בלי נעמי שמר, אבל שמר עדיין בינינו, מזדמזמת, מזדמרת, ורק אינה מסוגלת עוד לכתוב שירים חדשים. שירים שבלעדיהם הישראליות היתה נראית אחרת לגמרי. הרבה פחות ישראלית. כי צריך מתת אלוה כדי להתחבר בצורה כה ישירה וייחודית עם היכולת לייצג עם שלם, בשילוב מושלם של מילים ? שחלקן מהמקורות, חלקן מהישראליות החדשה ? ולחן, שגם הוא משחק על מסורת ועכשוויות, קוסמופוליטיות וצבריות שורשית. כששמר קיבלה ב-1983 את פרס ישראל לזמר העברי, כתבה ועדת השופטים בנימוקיה, כי הפרס מוענק לה "על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוזיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המילה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם". רחשי הלב של העם אינם דבר שקולטים מקריאת עיתונים, מצפייה בטלוויזיה (ודאי לא לפני שהיתה בכלל טלוויזיה), או אפילו משיחות סלון ורחוב. ביטוי לרחשי לב היא מתת-אל, מעין חוש שישי שיודע לפגוע אל המטרה שהיא תמיד ערטילאית, אבל אצל נעמי שמר תמיד פגעה בול. כי איכשהו, כשהיא כתבה שיר ? מירב הסיכויים היו שיהפוך למעין הימנון קטן, או לפחות לעוד נדבך בישראליות. למעשה, חלק גדול משיריה בנו את ההוויה הישראלית, את הצבע והגוון וגם התוכן. מספרים על דדו, הרמטכ"ל של מלחמת יום הכיפורים, כי בתום כל הקרבות הנוראים ? אחרי שהוביל את צה"ל לניצחון הגדול ביותר בתולדותיו, מעמדת הנחיתות האיומה ביותר שידע, כמעט על סף "חורבן בית שלישי", כפי שהגדיר זאת משה דיין בפסימיות ? הוא שמע לראשונה את השיר "לו יהי". הפקידה שלו, שנכנסה לחדרו בו ישב לבדו, מצאה אותו כשראשו מורכן, אחוז בידיו, והוא מזיל דמעות לשמע השיר. רק אז הירשה לעצמו להתפרק. הוא לא שם לב לכך שנכנסה, והיא סגרה אחריה את הדלת בשקט. היה בתמונה הזו, של גיבור ישראל, מפקד כל המפקדים, שלא נכנע לכל האויבים במשך ימי לחימה ארוכים ומרים, שהנה נכנע למילים וללחן ההם. ליצירה שרק נעמי שמר ידעה לכתוב שכמותה.


וכשם שהשיר ההוא נגע במיתריו של דוד אלעזר, נגעו שיריה במיתריו של עם שלם. אם לא שיר זה, אז שיר אחר. אם לא "חורשת האקליפטוס", אז "ירושלים של זהב"; אם לא "יש לי יום יום חג", אז "על הדבש ועל העוקץ". אפילו התרגומים שלה לשירים זרים התעברתו עד כדי כך שהפכו לחלק מנכסי צאן הברזל שיצרה. וכמו העם הזה שאצלו הכל או סקנדל או פסטיבל, כמילותיה, כך גם היא ? ידעה לנוע בין המחוייך לטראגי, בין הלאומני לתל-אביבי, בין המסורת לחול, בין הנשגב לכואב, בין החגיגי ליומיומי, מחופי הכנרת ועד להיאחזות הנח"ל בסיני. השירים שלה היו לא רק הישראליות לכל גווניה, אלא גם תשקיף פני המדינה. על הכאב והתקווה, השמחה והעצב. כשנפטרה, אמר עליה ידידה, שגם הוא כבר אינו בינינו, אהוד מנור: "היא היתה הצברית הראשונה בזמר העברי וחיברה באופן גאוני מנגינה למילים ומילים למנגינה. השפה הישראלית היתה הדבר הכי טבעי עבורה. השימוש שלה במילים מהמקורות והחיבור שלהם למילים מהרחוב - מילים בגובה העיניים ומילים בגובה שמעל הראש - הפכו אותה לקול הישראלי המרגש ביותר שידענו. "יש שתי שורות ב'אנחנו שנינו מאותו הכפר' שהן בעיני תמצית ההווי הישראלית: 'בתוך שדה ירוק אני עובר / ואתה מעבר לגדר'. אני חושב שאלה המילים שאומרות את כל מה שאנחנו. הכתיבה שלה היתה מופת לכל מי שאוהב לשיר, אוהב מוזיקה ואוהב עברית. שמר זכתה להערכה מכל המבצעים מכל הסגנונות, מאריק איינשטיין ועד עופר לוי. כולם התחברו אליה משום שאיכות כל כך גבוהה חוצה כל אופנה וכל סגנון. השירים של נעמי הם נצחיים. אני כל הזמן אומר לעצמי, כי אני מכור לחריזה: 'נעמי שמר היא נעמי זמר והיא עד אין גמר'." ויוסי בנאי ? גם הוא כבר לא איתנו ? האיש שפעם אמרה שמר כי היא כותבת את כל שיריה עבורו, הוסיף: "נעמי שמר אהבה עם השפה העברית. היא לא פלירטטה איתה, זו היתה באמת אהבה. היא עשתה את זה באופן שמעט אנשים ידעו לעשות. לאורך שנים ארוכות של עבודה משותפת ראיתי אותה שולפת בכישרון רב את המילה הנכונה במקום הנכון. השפה העברית היתה חשובה לה - היא היתה ישראלית גאה, שרקדה עם המילים סטפס. זה היה תענוג גדול. נעמי שמר בעיני אינה דף או פרק בתרבות הישראלית - היא ספר שלם". למעלה ממאתיים שירים כתבה ? מ"הדואר בא היום" כשעוד לימדה ריתמיקה בקבוצת כנרת, בה נולדה, ועד לשיר האחרון שכתבה זמן קצר לפני מותה. ומותה, אותו ניבאה כמו הרבה נבואות שהתגשמו דרך שיריה, בא באמצע התמוז, ממש כפי שכתבה:
עצוב למות באמצע התמוז אבל באמצע התמוז אמות אל בוסתני הפרי שהתייתמו הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל
זה היה ב-26 ביוני 2004. שלוש שנים שבהם החריזה האלמותית שלה לא חזרה לחיינו. הישראליות שלה עדה שיש אנשים שאסור להם לעזוב, גם אם קוראים להם ללכת.
לצפייה בנעמי שמר מבצעת את "חבלי משיח" -
לחץ