יעקב אגמון: לא נח גם בגיל 80

ביום שישי ציינו חברים, קולגות ובני משפחה את יום הולדתו ה-80 של האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על פניו של התיאטרון הישראלי. לא כשחקן, לא כבמאי, לא ככותב. אלא כאיש שחזונו, הפקותיו וניהולו פתחו את הבמות לאוויר תרבותי אחר. יעקב אגמון. גיל גבורות, אבל הגבורות שלו נמדדות מדי יום בעשייה, לא בהתרפקות על נוסטלגיה ובהסתפקות בפרס מפעל חיים. התיאטרונטו שלו ממשיך לרוץ בהפקתו. התוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל הפכה זה מכבר לתוכנית הוותיקה ביותר ברדיו הישראלי וממשיכה לרוץ. אם זה היה תלוי בו - הוא היה ממשיך להוביל את התיאטרון הלאומי, אבל גם אחרי כל הרעש וההשמצות סביב ניהול לקוי של הבימה הוא ממשיך הלאה. שלושת התיאטראות הרפרטואריים הגדולים של ישראל, שאותם מינכ"ל, הם אולי ציון הדרך הבולט והברור ביותר בדרכו המקצועית. אבל ככל שזה נוגע לאגמון - הדברים החשובים באמת הם דווקא לא התיאטראות הגדולים, אלא דווקא פריצות הדרך האמנותיות-חברתיות-תרבותיות שלו בפרויקטים שהקים, כמו תיאטרון בימות או חגיגות העשור של מדינת ישראל, שקבעו מאז את הטון המוכר בימינו של חגיגות יום העצמאות. אבל בור עצום ממדים נפער מאז, במהלך יובל השנים. "אני נורא מפחד מהמדינה," אומר אגמון ביום הולדתו, "ואני נזכר במשפט 'ארץ זוועת חלב ודבש'."


כחבר "השומר הצעיר" וכמי שהחל את דרכו ההפקתית במסגרת אירועי התנועה הקיבוצית, אפשר להבין את הפחד הזה. הוא נולד ב-1929 בתל-אביב והפך לחבר קיבוץ הראל. בשנות העשרים שלו ניהל את מחלקת הנוער של המגבית היהודית המאוחדת. בגיל 29 נבחר להפיק את חגיגות העשור של המדינה. עם ניסיון מצומצם בהפקת אירועים לקיבוץ, ובעיקר חגיגות חמש שנים להקמתו שהפך לחגיגה לאומית, הוא ניגש למכרז - ונבחר. במקום מצעד צה"ל הקבוע הוא החליט להוציא את העם לרחובות, ממש כמו שעשו ההמונים בליל ה-29 בנובמבר 1947. בימות הבידור וזיקוקי הדינור - הלחם והחמאה של אירועי יום העצמאות מאז ועד ימינו - לא היו דבר מובן מאליו. גם לא חידון התנ"ך - רעיון של אורה הרצוג (רעייתו של מי שיהיה לימים הנשיא החמישי), שאגמון הוציאו לפועל לראשונה באותו יום עצמאות. 1958 היתה, ללא ספק, שנת הפריצה הגדולה של המפיק הצעיר. מרד שחקנים שהתחולל בתיאטרון הקאמרי נגד הנהלתו הביא לצירופו של אגמון כמנכ"ל - תפקיד שבו החזיק ארבע שנים, כסיפתח לדרכו הארוכה בעולם התיאטרון. הוא למד מאפס מהו תקציב תיאטרון, מהו רפרטואר, ובעיקר - התברר לו כי הוא מסוגל להחזיר את הקהל לאולמות. בין היתר באמצעות הצערת קאדר השחקנים והבאת כשרונות חדשים (ביניהם רעייתו לעתיד, גילה אלמגור, שפוטרה באותו זמן מ"הבימה"). היזימה הבימתית, שחרגה מהתיאטרון המוכר, המשיכה עם הקמת מועדון צוותא (בשיתוף עם המשורר-מתרגם אברהם שלונסקי) וב-1964, אחרי שובם של אגמון ואלמגור משהות בת שנתיים בארצות הברית, בהקמת תיאטרון "בימות". אגמון רצה לתת פייט לרפרטואר המוכר של התיאטראות הגדולים במה שנראה כתעוזה לא מבוטלת באותם ימים. ההצגה הראשונה, "איש חסיד היה", סיפורים ושירים של חסידים, הפכה לשלאגר אדיר. אחריה באו להיטים נוספים, בהם "המגילה" של איציק מאנגר, "בוסתן ספרדי" שכתב הנשיא לשעבר יצחק נבון והוצג בהצלחה אדירה מאות פעמים, ערב שירי נעמי שמר, ערב שירי ז'אק ברל וערב שירי ג'ורג' ברסנס בביצוע יוסי בנאי, מופע היחיד של חווה אלברשטיין (כל המופעים הועלו גם לתקליטים), וגם מחזות כמו "הכלה וצייד הפרפרים" של ניסים אלוני עם גילה אלמגור ויוסי בנאי, ו"הנערים שבחבורה", המחזה הראשון שעסק בנושא ההומוסקסואליות בגלוי. חמש השנים ב"בימות" שינו את פניו של התיאטרון הישראלי, אבל אגמון כבר רץ הלאה, לייסד תיאטרון חדש. באותה תקופה (1968) החל אגמון לשדר את תוכניתו "שאלות אישיות", ראיונות אחד על אחד בגלי צה"ל, שממשיכה להיות משודרת עד עצם ימינו אלה. חלק מ-1,300 הראיונות שקיים לוקטו מאוחר יותר לספר. במקביל הגיש ברדיו תוכניות נוספות, בהן "בירה ומצב רוח" בקול ישראל (שזכתה גם לעיבוד טלוויזיוני בהגשתו של אגמון), "כל האולם במה", "השעה ה-25", "אי-פה אי-שם בארץ ישראל" ו"הלילה" בגלי צה"ל. ב-1978 הקים את תיאטרון בית ליסין במסגרת ההסתדרות וניהל אותו במשך שמונה שנים. באותה תקופה הקים עבור ההסתדרות גם את רשת מופ"ת. ושוב נקרא לשמש כמנכ"ל חגיגות יום ההולדת של המדינה, הפעם בשנתה ה-40. הוא המשיך עם ייסוד פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו" (1990), הנמשך עד היום, היה בין מייסדי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (1991), פסטיבל הכליזמרים בצפת, חג היין בראשון-לציון, ועוד. ב-1995 מונה למנכ"ל ולמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, מתוך תקווה כי יצליח לאושש את המוסד הלאומי שסבל מגרעון כספי וניהולי חמור. למרות הלהיטים שהעלה בעשר שנות כהונתו בתפקיד, ביניהם "מרי לו", "מונולוגים מהוואגינה" ו"מאמי", הוא לא הצליח להושיע את התיאטרון, ש"זכה" לליווי של כונס נכסים רשמי מטעם המדינה. מאז הוא ממשיך בהפקות במסגרת משרד פרטי וממשיך להוציא לפועל את פסטיבל תיאטרונטו.


הרזומה הזה חותך, למעשה, את פניהם התרבותיים של הבמה והרדיו הישראליים. אין פלא שלמועדון התל-אביבי ברחוב הארבעה באו לחגוג איתו את יום הולדתו נציגיה הנבחרים של תרבות זו. בין אלה היו גם שלוש ה"דיוות" של עולם התיאטרון - חנה מרון, ליה קניג ואורנה פורת; יו"ר אגודת הידידים של הבימה ציפי רובין והבעל פיני, שרה ומיכאל סלע, יהודית ואוריאל לין, אלי זוהר, איה עזריאלנט, עוזי פלד, בתיה ועידו דיסנצ'יק, יהורם גאון (אותו הפיק אגמון בסרט "מצור"), ראש העירייה רון חולדאי, הבמאי צדי צרפתי (שאגמון נתן לו צ'אנס ראשון כבמאי בערב היחיד של חווה אלברשטיין), ועוד כ?300 בני משפחה, שחקנים וחברים. הנשיא לשעבר יצחק נבון סיפר כי בזכות אגמון, שלא ויתר לו, הוא הצליח לסיים את מלאכת כתיבת "בוסתן ספרדי". גילה אלמגור, שעלתה לבמה עם הנכדה סופי, חשפה לראשונה את תחילתן של 47 שנות זוגיות: "הצמדת אותי לדלת המקרר. הייתי פירורי אדם, ויעקב אסף את כל השברים בסבלנות אין-קץ". ליה קניג, שעלתה אחריה, התמרמרה באוזני חתן השמחה: "אומרים לי שאני הולכת ונעשית סקסית, אבל באופן מוזר אתה לא הצמדת אותי מעולם למקרר..." ובעניין התירוץ למסיבה - אותו גיל עגול - הוא באמת רק תירוץ, כי הרי אגמון ממשיך לרוץ. "אני מרגיש שאני בן 62," אמר בחיוך. הוא בכלל לא בטוח שכדאי למישהו להפוך שוב לצעיר: "לכו רגע לשירותים במועדונים, ראיתם מה הצעירים בימינו עושים בהם?!". אבל פרט לזה, הוא מוסיף, "המנוחה היא הסכנה הגדולה ביותר לא רק למין האנושי, אלא לכל אחד באופן אישי. מי שנח - אחרים ממשיכים לעשות במקומו ועלולים רק לגרום לו נזקים..."
עוד על תרבות:

ביקורת ספר: מחלת האבנים

ביקורת קולנוע: מילק

ביקורת קולנוע: גראן טורינו

ביקורת תיאטרון: איולף הקטן

ביקורת תיאטרון: שונאים, סיפור אהבה