כמה תובנות על ההבדל שבין בדידות לגלמודיות

לעתים עלינו לבלות זמן עם עצמנו, לבד. לא דקות ושעות, אלא ימים, ואם ההזדמנות נקרית ? גם שבועות. הזמן שאנו מבלים לבד חוזר אלינו עשרת מונים משום שהוא מניח את הבסיס לרוח. עד מהרה נגלה האם אנחנו חיים בשלום עם עצמנו, או האם משמעות חיינו נמצאת אך ורק ביחסים השטחיים של היומיום. אם אלה יחסים מהסוג האחרון, הזמן שנבלה לבד עם עצמנו יוביל אותנו חזרה לעצמנו בדרך שתגרום לנו לצמוח ? הן בחוכמה והן בחוזק הפנימי. בקלות נוכל למלא את ימינו בפעילות. אנחנו קונים, אנחנו מוכרים, אנחנו זזים ממקום למקום. תמיד יש עוד מה לעשות, להימנע מלהביט לבריכה השקטה שבמעמקיה החיים הם יותר מאשר שיחות חולין ומחשבות חולפות. אם לא ניזהר, נתחיל לבלבל בין פעילות זו למשמעות אמיתית. אנחנו הופכים את חיינו לסדרת משימות העשויות להעסיק אותנו כל שעות היום, ועדיין להותיר אותנו חסרי נשימה, בהרגשה כי העבודה לא נעשתה. ותמיד יש עבודה שלא נעשתה. אנחנו נמות עם עבודה שלא נעשתה. תלאות החיים הן אינסופיות. לכן כדאי יותר שתקבלו את מקצב החיים ותדעו כי יש זמן שבו אתם זקוקים לעצור ולנשום, ולא משנה עד כמה גדולות המטלות שעוד מחכות לכם.


לגבי רבים, בדידות היא יותר מונח של משוררים המתאר את ה"להיות לבד". אבל להיות לבד, כשלעצמו, הוא שום דבר. הוא יכול להיות כר המרעה של גלמודיות באותה קלות שהוא מקור להתבודדות. בדידות היא מצב של שלווה המנוגד לגלמודיות. בדידות היא כמו לשבת בחדר ריק ולהיות מודע לחלל שסביבנו. זהו מצב של נפרדות. בדידות היא התאחדות עם החלל סביבנו. היא מצב של איחוד. גלמודיות היא קטנה; בדידות היא רחבה. גלמודיות סוגרת סביבנו; בדידות גדלה אל האינסוף. גלמודיות מוצאת את שורשיה במילים, בשיחה פנימית שאיש לא עונה לה; בדידות מוצאת את שורשיה בשקט הגדול של האינסוף. רוב האנשים פוחדים להיות לבד משום שהם מבינים רק גלמודיות. הבנתם מתחילה בעצמי, והם מרגישים בנוח רק כאשר הם במרכז הבנתם. בדידות עניינה הוצאת ה"אני" ממרכז מחשבותינו כך שניתן יהיה להתנסות בחלקים אחרים של החיים במלואם. זהו עניין של נטישת העצמי כמרכז ההבנה, ונתינת עצמנו למארג הזורם של היקום.
הפיוס שבין החיים למוות
למרות שמילים אלה יכולות להישמע מיסטיות ומופשטות, ליקום יש קול נצחי המהדהד מעבר ללידה ולמוות של הפרט. זהו נהם שקשה לשמוע אותו מבעד לרעשי היומיום. זו האחדות והשלמות המרוממת את כולנו ועד כמה שאפשר מפייסת בינינו לבין המוות הבלתי נמנע והמציאותי שלנו. היא הופכת אותנו לחלק ממשהו גדול יותר. בבדידות לבדה אנו הופכים לחלק מהצליל הנצחי הזה. הטבע הוא המקור הטהור ביותר לבדידות. גדלות הטבע יכולה להתגבר על ההמולה הלא משמעותית שבתוכה נמדדים רוב ימינו. אם יש בכם החוכמה והאומץ להגיע אל הטבע כשהוא מנותק מאלה, המקצבים הגדולים יותר, ההמהום הנצחי, יופיע בפניכם עד מהרה. כשתמצאו אותו, הוא תמיד יהיה שם למענכם. השלווה החיצונית תהפוך לשלווה הפנימית שבכם, ואתם תוכלו לחזור אליה בליבכם בכל מקום בו תהיו. לרובנו, החיפוש כרוך בשחיקת גלגלי השיניים בזמן שאנו ממירים את המירוץ וההמולה היומיומיים בשלווה וברגיעה. אבל החיפוש הזה שווה את המאמץ והמאבק. באיטיות, בהחלטיות, נימלט אל השלווה האולטימטיבית של הבדידות. הגענו למקום שבו אנו מעבר למחשבות ? המקום בו אנו שומעים כל קול ומרגישים כל פעימת לב; בו אנו קשובים לכל שינוי באור השמש המקיף אותנו וחיים במצב של מודעות לנוכחות המתמשכת של החיים.
המפתח לאהבת אמת
בתוך מודעות זו כל העולם משתנה. העץ מפסיק להיות עצם והופך ליצור חי. נוכל להריח את השפע שלו, לשמוע את צמיחתו, לחוש את המקצבים בעודו ממשיך בריקודו האינסופי עם הרוח. בבדידות השקט הופך לסימפוניה. הזמן משתנה מסדרת רגעים הקשורים זה בזה לתנועה בלתי נראית הרוכבת על מקצבי הכוכבים. הגלמודיות מסולקת, הבדידות בשיא פריחתה, ואנו זורמים עם פעמי החיים וזרימת הזמן. המודעות שאנו חווים במצב בדידות היא חסרת מחיר ביחס לשלווה שהיא יכולה להעניק לנו. היא גם המפתח לאהבת אמת ביחסינו. כאשר יש לנו חלק מעצמנו שהוא מוצק, בוטח, ובודד, איננו זקוקים לאדם אחר כדי למלא את עצמנו. אנחנו יודעים שיש לנו מרחבים פרטיים משלנו המלאים בכל טוב ובצמיחה אישית, ואנו מאחלים אותו דבר גם ליקרים לנו. איננו מנסים לחטט בכל פינה של חייהם או למלא את הריקנות הפנימית בנוכחותם. וכמו תמיד, הביטו אל העולם שסביבכם. ההר אינו חסר מנוחה בבדידותו. הנץ הדואה במעגלים בשמיים אינו כמיה לאיחוד עם השמש. הם קיימים בשלווה מושלמת של הווה נצחי, וזו השלווה שניתן למצוא רק בבדידות. מיצאו את השלווה הזו בתוכם, ולעולם לא תדעו עוד רגע של בדידות בחייכם. (מתוך הספר Simple Truths: Clear and Gentle Guidance on the Big Issues of Life)