כשהגדול יקום ויבקש סליחה

שחיתות בצמרת השלטון הפוליטית וברשויות המקומיות. חניון בצפון תל אביב קורס לפתע, לאור יום, וגורם למותם ולפציעתם של אזרחים תמימים. קצבאות זעומות לנכים, לקשישים ולניצולי שואה. תרבות הסמוך. לא חסר על מה להתעצבן במדינה שלנו, כמה קטנה ככה מרגיזה. לקראת יום כיפור ליקטנו חמישה דברים על קצה המזלג, קטנים וגדולים, שהמדינה צריכה לבקש מאיתנו סליחה עבורם. כולל מזג האוויר.

1. מכת סלמונלה ושאר מזיקים.

סלמונלה בקורנפלקס, בטחינה ובחומוס. ריקול (איסוף מוצרים) ענק לרכבי מאזדה בשל חשש לכשל בבולם דלת תא המטען, וגם למכשירי סמסונג (Galaxy Note 7) עקב סוללות מתפוצצות. השנה נדמה שלא עבר שבוע בלי שהתבשרנו שהמכשירים שאנחנו משתמשים בהם באופן יומיומי, ובעיקר המזון שאנחנו מכניסים לפה, מסוכנים לבריאותנו.

חשבנו שרפי גינת כבר סגר ב"כלבוטק" את כל הפינות ושהמעט שנשאר בטוח למאכל, אבל לא. וזה לא רק שנתגלו חיידקי הסלמונלה בפסי הייצור של מפעלי חברות המזון השונות – זה שאותן חברות ניסו לטשטש עקבות, להעלים ראיות ולשקר לנו, הצרכנים, כאילו השנה היא 1980 ואין פייסבוק בעולם. היינו מסכמים שלפחות שתיית מים נשארה בטוחה, אבל גם כאן כבר הוטל ספק.

האם הותרתם לנו משהו בטוח לצרוך? אילוסטרציה: shutterstock

2. חום יולי (ובעיקר) אוגוסט.

נכון, אנחנו חיים במזרח התיכון וקיץ הוא ברירת המחדל שלנו. נכון, כל שנה אוגוסט מגיע, מדייק כמו שעון קיץ, ומביא איתו גל חום של סאונה יבשה, לחות לא הגיונית ואיורים של שמש כתומה ומפחידה בתחזיות מזג האוויר. אבל נדמה שהשנה אוגוסט היה נורא מתמיד, עם גל חום שובר שיאים ומורט עצבים. המשפט הזה יהיה כנראה נכון עד אוגוסט 2017, אז נשבור שיא חדש של זיעה. הבעיה היא שאין ממש את מי להאשים וגם פתרון לא נראה באופק. חוץ מהאופציה לעבור לחיות בלונדון, שם הייאוש נעשה יותר נוח.

התחממות גלובלית? נראה שבעיקר בישראל. אילוסטרציה: shutterstock

3. העם. דורש. צדק. חברתי.

התקשורת הכלכלית טחנה את הנושא עד דק, אך ככל שמתגלה יותר אינפורמציה בתחום, כך היא מעצבנת ומקוממת יותר. באירופה תשלמו פחות על הדלק ועל הוצאות הרכב, וגם עגלה מלאה בסופרמרקט תעלה פחות ממקבילתה בישראל. אפילו בניו יורק הוצאות הדיור זולות יותר. רילוקיישן היא כבר מזמן לא מילה גסה, המוני צעירים כבר היגרו לברלין.

ב-2011 יצאנו להפגין ברחובות, אחוזי להט ורצון לשינוי. בפועל, שום דבר לא השתנה: מחירי הדיור רק הולכים ומאמירים ואיתם סלי הקניות ושאר הוצאות המחייה והפנאי. צריך להגיד תודה לרשת קופיקס ומתחרותיה, שהביאו לחיינו את הקפה בחמישה שקלים, אבל עם כל הכבוד, זו ממש טיפה בים.

4. גם אנחנו רוצים תספורת.

אם יש מקום שבו הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה" מקבל חיים משל עצמו, הוא הבנק. בשנים האחרונות נחשפנו יותר ויותר למונח "תספורת", ולא בהקשר של מעצבי שיער. חברות גדולות וציבוריות וטייקונים ידועים שנכנסים לחובות ענק מגיעים להסדרי חוב עם הבנקים, שמצדם עושים להם "תספורת" - מוחקים להם חלק מהחובות. אותם טייקונים יוצאים במראה חדש ורענן ועם חוב קטן בהרבה, כזה שלא מונע מהם להמשיך לגור בבתים מפוארים ולהופיע באירועים נוצצים.

ואנחנו, פשוטי העם? נמשיך לשלם לבנקים עמלות שורה מופרכות על כל פעולת מחשב קטנה, ולספוג ריביות גבוהות על מינוס זעיר. נראה שמיליוני שקלים קל יותר למחוק, אבל חוב של כמה עשרות אלפי שקלים כבר מצריך הוצאה לפועל.

5. די לשד העדתי.

בישראל 2016 יש עדיין מי שמתעקש לשלוף את השד העדתי מהבוידעם. זה רק היה נדמה לנו שכולנו כבר צברים, עד היציאה ההיא, בעונה הראשונה של "האח הגדול", על הפרידמנים והבובלילים. מאז, נדמה שכל מי שצועק "פערים" ו"קיפוח" בהקשר של מזרחים ואשכנזים מצליח לעורר את הדיון המעייף הזה מחדש.

קברניטי ערוץ 2 הפופולרי חושבים שלגיטימי לשדר באווירה כזו את "סברי מרנן" – תכנית שכולה ההבדלים העדתיים בין אשכנזים למזרחים, כולל בדיחות עדתיות משומשות על הפולנייה שמכינה רק שניצלים בערבי שישי ושונאת לארח, לעומת האישה המזרחית שאצלה השולחן עמוס כל טוב וכולם מוזמנים לקחת גם קופסאות הביתה. זוכת הז'אנר היא כנראה מירי רגב, שמינתה עצמה לשרה לענייני המאבק העדתי הנדוש והלעוס הזה. לקראת השנה החדשה, אולי די?

ומה מרגיז אתכם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה

לבקש סליחה מבעלי החיים

חטאנו לפנינו: למה אנחנו מרגישים אשמה?