כשהילד חוזר לגור בבית

צילום: Shutterstock

הקן שלכם התרוקן. היה קשה בהתחלה, אבל התגברתם ואף מצאתם יתרונות בחופש, בשקט ובעצמאות. ואז, אחרי תקופה כזו או אחרת, אחד מהילדים חוזר מטיול ארוך בחו"ל, מסיים תואר ומחפש את דרכו או מתגרש, ומבקש לחזור הביתה. במקרים רבים אחרים, הוא כלל לא עזב. אחרי השירות הצבאי התנחל בבית, ולעתים גם כעבור שנים הוא לא מוצא כוחות להתמודד עם העולם שבחוץ.

ילדים בוגרים שמסרבים לעזוב את בית ההורים הם תופעה כלל עולמית וחלק ממשבר יוקר המחייה. המשך מגורים בבית ההורים מתחייב לעתים, אבל קשה להתעלם מנוחותו המפתה. החדר בבית אינו עולה כסף, כך גם חשבונות החשמל, המים, האינטרנט וכל השאר, ובנוסף כלולים בעסקה שירותי ניקיון, בישול וכביסה.

למרות האהבה והרצון לגונן על ילדיהם, הורים במצבים כאלה חשים פעמים רבות חסרי אונים. ביתם כמו הופקע מהם, הם הופכים להיות ספקי שירותים, במקרים הקשים סופגים יחס מזלזל או אלים מהילד ובנוסף, הדאגה לעתידו מכרסמת.

הפסיכותרפיסט פרופ' חיים עומר חוקר זה שנים את נושא הסמכות ההורית וכיום עומד בראש "המרכז להעצמה הורית", שבו צוות של אנשי מקצוע מטפל בהורים בכל שלבי החיים שאינם מצליחים לעמוד מול ילדיהם. פרופ' עומר מסייג תחילה ואומר שלא כל מגורים של ילד בוגר בבית הוריו הם בהכרח תופעה שלילית. "צעיר שמשתחרר מהצבא, טבעי שיגור למשך תקופת מה בבית ההורים. גם הקושי הכלכלי לשכור דירה מביא לכך שבוגרים צעירים נשארים בבית בתקופת הלימודים ותחילת ביסוס החיים, וזה בוודאי לגיטימי.

"זה מתחיל להיות בעייתי כשהבחור הצעיר לא מפתח אמצעים לצאת לעצמאות, לא לומד או רוכש מקצוע ולא מנסה לעבוד. כשהוא משתמש במפלט שיש לו בבית ההורים לבילויים שליליים, כשחוסר המעש מתארך. ההורים מצידם מתירים לו לנצל אותם, נותנים את הרכב, מממנים הוצאות, בהנחה שזה לזמן מוגבל. יש מצבים שבהם הניצול הוא אפילו כוחני. הבן מאיים על ההורים, בגלוי או בסמוי, שאם לא יספקו את מבוקשו הוא ייעלם או יפגע בעצמו, ונוצר מצב של סחיטה רגשית.

"לעתים הוא מוכן ללכת לטיפול כדי להראות שהוא עושה משהו, אבל טיפול פסיכולוגי הוא תהליך ארוך מאוד והמצב יכול להישאר על כנו שנים. אנחנו מגדירים זאת כ'תלות תובענית'".

האם ניתן לצפות מראש איזו משפחה תגיע למצב כזה?

"מבחינת הילד, זה קורה הרבה פעמים לנערים תלותיים עם חרדות חברתיות, חרדות ביצוע, פרפקציוניזם. נער כזה מסתמך על ההורים יותר ויותר כבר בגיל צעיר. לעתים הוא נפלט מבית הספר ונסוג מקשרים חברתיים, וכבר אז אפשר להבין שיש תנאים לתלות הרסנית. סוג אחר הוא צעירים שרגילים לקבל דברים מההורים בדרך של תובענות ורגזנות. הם מנהלים דרך חיים שלילית כבר בגיל ההתבגרות, וההורים חוששים מעימותים ונכנעים מתוך מחשבה שזה יעבור. זה קורה, אגב, יותר לבנים, או לפחות יותר הורים לבנים פונים לעזרה. ההשערה שלנו שהסיבה היא שלהישארות של בת בבית יש היבט יותר נורמטיבי.

"ההורים המועדים הם כאלה שמפתחים דאגה פתולוגית לילד שמתמקדת בחולשותיו ומתעלמת מהיכולות ומההישגים שלו ונוטים יותר לייסורי מצפון ולרגשות אשם. גם הורים בודדים ללא מערכת תמיכה סביבתית מועדים יותר ליפול קורבן לסחטנות מצד הילדים".

יש מצב שגם ההורה נשכר מכך שהילד בבית?

"זה מצב פחות נפוץ. לעתים נוצרת תלות הדדית בין ההורה לילד, בעיקר כשההורה חי לבד. אמא בודדה למשל שמסתמכת על הבן שיפיג את בדידותה, הבן מקבל שירותים ולכאורה נותן משמעות לחייה. המצב הנפוץ יותר הוא ניצול תובעני. 'אתם חייבים לתת לי', 'אתם הבאת אותי למצב הזה', 'אני בדיכאון או בחרדות ואתם לא מבינים אותי' וכד'. ההאשמה היא מרכיב מאוד מרכזי באינטראקציה, וחלק מהעבודה שלנו היא לעזור להורים להפסיק את מעגל הקסמים של ההאשמות".

מה הנזקים שנגרמים מהמצב לכל הצדדים?

"קודם כל הבן הבוגר. ככל שהזמן עובר, מצבו מחמיר. הוא מתנתק מהחיים ונכנס למסלול של חוסר תפקוד. חוסר האונים של ההורים מולו רק מוביל להידרדרות. גם מבחינת היחסים במשפחה, המסלול הוא התנתקות הולכת וגוברת. כשיש מגע הוא לרוב שלילי, ונוצרים נתק וזרות.

 רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק  

"להורים נגרם נזק גדול, כי המצב של הרמת הידיים מלווה בסבל. הם מתחילים להרגיש שהילד הוא סוג של נכה ולנצח יהיה תלוי בהם. במקרים רבים הם סובלים משחיקה כלכלית עד איום כלכלי ממשי. הם מזדקנים ורואים את בריאותם יורדת ונוצרים תסכול, ייאוש, חרדות, וגם מצבים של דיכאון".

שיטת העבודה של "המרכז להעצמה הורית" מבוססת על עבודותיו של פרופ' עומר בתחום ההדרכה ההורית ב-15 השנים האחרונות. היא נקראת NVR  (Non Violent Resistance Psycology), פותחה במקור כדי לסייע להורים שאיבדו את סמכותם מול ילדים קטנים או מתבגרים והתרחבה לטיפול בבעיות של חרדה ותלות בהורים אצל אנשים בוגרים. "ערכנו מחקר על 27 משפחות שבהן הילדים הבוגרים חיים בבית תקופות ארוכות, אינם מתפקדים, מסתגרים, הופכים יום ללילה, מבלים על חשבון ההורים ואין להם שום תוכנית ריאלית לצאת לעצמאות".

הורים כאלה צריכים, לדבריו, להבין שאת העזרה, הם אלה שצריכים לקבל. הם אלה שמעוניינים בשינוי ולכן הם צריכים להיעזר באנשי מקצוע ולהתחיל בתהליך. "המודל שפיתחנו שואף לא רק לומר להם מה לעשות, אלא לעזור להם להגיע למצב שהם מסוגלים לעשות את זה, בלי עימותים מיותרים ובלי תוקפנות. להתגבר על הכניעה שהם נוקטים מתוך חשש או תקוות שווא, לשאול את עצמם האם השהות של הצעיר בבית מלווה בפעולות ברורות לבניית עצמאות או בהישענות אחורה".

מהו היעד של הטיפול?

"היעד הוא לאו דווקא להוציא את הילד מהבית, לפחות לא בשלב הראשון, אלא להתמודד עם התלות התובענית ועם הניצול. לצמצם את השירותים שנותנים לו בצורה הדרגתית, לצאת מהבדידות ולהשתייך למערכת תמיכה, כי הורים בודדים הם קורבנות נוחים לסחיטה רגשית ולאיום. יציאה מהבית יכולה להיות היעד במצב מתקדם, אבל יש הרבה מקרים שנעשים קודם שינויים בתלות, בסדר היום, בחיפוש עבודה וכד'.

"במרבית המשפחות שטופלו הצלחנו להביא את הבוגרים לעבודה או ללימודים ולהפחית את האלימות, האיומים והאווירה השלילית. בשליש מתוך 27 המשפחות שהשתתפו במחקר ובטיפול הילדים יצאו מהבית, כי זה היה היעד הברור. שני שלישים התחילו בפעילות פרודוקטיבית או הגבירו אותה. מה שהשתנה זה היכולת של ההורים לעמוד מולם".