לא כל הנוצץ

"גטסבי הגדול". צילומים באדיבות וורנר וגלובוס גרופ  

"גטסבי הגדול" מאת פ. סקוט פיצג'רלד, נחשב לאחד הרומנים האמריקנים הגדולים של המאה העשרים. תמיד קשה לתרגם ספר לסרט, קשה עוד יותר ככל שהספר טוב יותר. "גטסבי הגדול", מעבר לכל התארים הרשמיים והסופרלטיבים האקדמיים, הוא מהספרים שמזדחלים אל מתחת לעור, שרשמיהם נותרים חרוטים בקורא למשך שנים. מבקר הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס" טען עם צאת הגרסה הקולנועית הנוכחית של הספר, של הבמאי באז לורמן, שצריך לשכוח כל מה שקראנו, ידענו ו/או למדנו על הספר בבואנו לצפות בסרט, ולהתמסר - בחדווה, לטעמו - לפרשנות ולאקסטרווגנזה של לורמן. אני מסכימה עם ההמלצה להתנתק מהמקור הספרותי, אבל באשר לשואו שלורמן יצר - ממנו התרשמתי הרבה פחות.

זו איננה הפעם הראשונה שקולנוען מוכשר מנסה להעביר את "גטסבי" לקולנוע. בגרסה הקודמת, משנת 1974, רוברט רדפורד היה גטסבי - יפה כמתבקש, ומיה פארו כדייזי ניחנה בהילה רחפנית-מנומקת כמתבקש (התסריט היה של פרנסיס פורד קופולה), אבל הסרט היה פשוט רע. "גטסבי" של לורמן הוא הפקה מפוארת ומרשימה, ובכל זאת - חסרה בעיני את הסיפור האנושי, את הסיפור של גטסבי, שיש בו אמנם המון רבדים ועומק וסימבוליות ואמירה על דור ותקופה, על ערכים, סיאוב, דקדנס, מרדף אחר כסף ומעמד וכן הלאה, אבל יש בו גם מימד אישי נוגע ללב וצובט בנשמה.

"גטסבי" של לורמן גועש, רועש, נוצץ, מעוצב ומושקע, הוא שואו רב מוזיקה ותנועה - אפילו התנועה בסצנות נטולות ריקודים נראית יותר ככוריאוגרפיה מתוזמרת היטב מאשר כתנועה אנושית טבעית. הוא כמו רצף מתחלף של פוסטרים מעומדים ומבוימים היטב באיכות מעולה, עשירים בפרטים קטנים, אביזרים, תלבושות ופאות תקופתיות.

ליאונרדו די קפריו מגלם את גטסבי, ואני מודה שהוא היה מבחינתי ההפתעה הנעימה בסרט. בנבדל משאר השחקנים שנותרים דו-ממדיים, מין ייצוגים לדמויות ולא דמויות של ממש, די קפריו מצליח להקרין מידה של עומק ומורכבות, בעיקר בעזרת הרבה ניואנסים בשפת גוף ומימיקת פנים.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

קרי מאליגן מגלמת את דייזי - הנחשקת, המעופפת, האגואיסטית המרוכזת בעצמה בלבד. מאליגן היא מהשחקניות שסוד קסמן - במאים מרבים ללהק אותה - עדיין לא התחוור לי ממש, וגם הפעם התעלומה נותרת בעינה מבחינתי. היא לא שכנעה אותי כדייזי, אלא בעיקר כשכנה הצעירה והחמודה שהתחפשה לדמות של דייזי, כולל פאה זועקת למרחקים (כל הפאות של הנשים כאלה) ושמלות מרובות תחרה. אין בה שמץ מהנרקיסיזם המעופף של דייזי, מההילה שמהלכת קסם על סובביה, או מהאגואיזם הצרוף והכעור שאמור להיחשף בהדרגה מאחורי פנים מלאכיות-חושניות.

לורמן הנפיק הפקה מושקעת (וארוכה מאוד, אפילו מדי - 143 דקות), שואו צבעוני ונוצץ שיש בו ייצוג מלאכותי במכוון לכל מה שרצה לומר באמצעות גיבוריו וסיפורם. לא צריך ניתוח מעמיק כדי להבחין במסרים על צביעות חברתית, ריקבון ונהנתנות, על מוסר כפול, שחיתות, יחסי נשים גברים וכן הלאה, ונראה שבבחירותיו יש מעין ציפוי מתוק לגלולה מרירה. אלא שלדעתי, זה מקרה של מרוב עצים לא רואים את היער: מרוב נצנצים ורעש וצלצולים, הסיפור וגיבוריו די מיטשטשים.

שורה תחתונה: זה לא הרומן האמריקני הגדול, זה שואו גדול, רב נצנצים.

"גטסבי הגדול", דרמה אמריקנית. תסריט: באז לורמן, קרייג פירס; בימוי: באז לורמן; צילום: סיימון דוגן; עריכה: מאט וילה, ג'ייסון בלנטיין, ג'ונתן ארמסטרונג; תלבושות: קתרין מרטין; הפקה: בארי מ. אוסבורן, ברוס ברמן. משתתפים: ליאונרדו די קפריו, טובי מגווייר, קרי מאליגן, ג'ואל אדגרטון, אליזבט דביקי ואחרים. אורך הסרט: 143 דקות

עוד על קולנוע:

בעלה, זוגתו, אשתי, אמא שלו