לא מתחתי, לא הזרקתי

מירי אלוני. צילום: משה שי

כמדי יום שלישי הגיעה מירי אלוני להופעת הרחוב הקבועה שלה במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. רק שהפעם ציפתה לה הפתעה מרגשת. "בסיום ההופעה ניגש אלי אדם ושם בנרתיק הגיטרה שלי שטר של חמישים שקל", היא משחזרת. "הוא אמר לי 'זה בשביל הגרביים', ומייד הבנתי. לא יכולתי להמשיך לשיר אחר כך מרוב התרגשות".

הסיפור הוא כזה: בזמן מלחמת יום כיפור הגיעה אלוני לחצי האי סיני להופיע בפני חיילים. חייל אחד הביע תרעומת ואמר לה שבמקום לשלוח זמרים שישלחו להם גרביים, כי זה מה שבאמת חסר שם. אלוני פתחה את התיק שלה ונתנה לחייל זוג גרביים. והנה, עשרות שנים אחר כך אותו חייל זכר את המעשה הטוב של הזמרת זהובת השיער והגיע לומר תודה.

הופעות הרחוב הן הזדמנות פז עבור אלוני ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקהל. "אני אדם ספונטני במהותי ואוהבת את הספונטניות שיש בהופעה כזו. אנשים לא צריכים להתכונן ולקנות כרטיס אלא לעבור ולשמוע, וזה עושה לו טוב, ומשמח אותו ומרגש אותו, ואז הוא ממשיך הלאה. זו בעיני זכות לשמח את עם ישראל".

ואת האהבה לעם ולמדינה, על אף הקשיים שהיו לה בדרך, אלוני לא מחליפה. "כנצר למשפחת 'השומר' אני ציונית שרופה", היא אומרת. "סבא וסבתא שלי היו באגודת השומר בראשית המאה הקודמת. הם היו מהחלוצים שייבשו ביצות וסללו כבישים. סבתא שלי ושתי אחיותיה התחתנו עם אנשי השומר החשובים ביותר. אחות אחת, ציפורה, נישאה לאלכסנדר זייד, והשנייה, קיילה, התחתנה עם ישראל גלעדי. כך שעל המסורת הזו גדלתי".

והמסורת הזו נגדעה באחת, ביום נורא אחד בחודש נובמבר 1995. בזמן העצרת הגדולה לתמיכה בשלום שרה אלוני עם יצחק רבין ושמעון פרס את 'שיר לשלום'. רגעים ספורים אחרי שסיימו לשיר נורו שלוש היריות ששינו את המציאות בארץ. הנסיבות הטרגיות הביאו את אלוני לעזוב את ישראל לשלוש שנים וחצי ולעבור להתגורר בברלין. "בתור מבצעת ותיקה של החומרים של המחזאי הסוציאליסט ברכט, שנרדף על ידי הנאצים ואולץ לברוח כשהם עלו לשלטון, תמיד אמרתי שאני חיה בגרמניה של ברכט ולא בגרמניה של היטלר", היא מדגישה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

כיום, בגיל 64, אלוני לא מפסיקה לשיר במועדוני זמר וגם באירועים מיוחדים, כמו המופע משיריו של יהונתן גפן שיתקיים ביום חמישי הקרוב באמפי נהלל. עם גפן היא עבדה על השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק" שליוותה את הסדרה הפופולרית ששודרה בערוץ הראשון בשנות השבעים. "זה שיר שלא נס לחו", היא אומרת. "עד היום הוא משודר לפחות פעם ביום בתחנות הרדיו השונות".

בהופעות שלה אנשים מחמיאים לה על המראה שלה. "לא קילפתי, לא מתחתי, לא הזרקתי", היא מדגישה. "אולי זה גנים, אולי בזכות העובדה שעברתי לתזונה טבעונית. חוץ מזה חזרתי לעשות פעילות ספורטיבית אחרי שנים שבהן לא עשיתי כלום, בגלל תאונה קשה שבמהלכה שברתי את שתי כפות רגלי. ירדתי 18 קילו במשקל, ואני בדרך לרדת עוד עשרה".

הגיל לא מטריד אותה. "אני אלופת המשפט 'לא חשוב הגיל, העיקר התרגיל'", היא צוחקת. "אני לא מוותרת על גרם חוכמת חיים ושכל שהגעתי אליהם עם השנים. לא הייתי רוצה לחזור אחורה לחוסר הבנת החיים שהיה לי כשהייתי צעירה. נו, אני מזל גדי, מתבגרת מאוחר".

עוד על תרבות ובידור:

אני לא הורס, אלא מנציח

היו לי מלא שניצלים לטגן

הנני כאן